כסף

חזרה למפעלים| שאלת הכסף – למבוגרים הפעם| מחשבות על כסף| כסף – מאמר קצר שנכתב לילדים|

כסף – מאמר קצר שנכתב לילדים

איש עשיר זה איש עם הרבה כסף. זה ברור.

או אולי בעצם לא כל כך ברור. אני מתכוון להגיד שהעניין הפשוט הזה – כסף – שכל תינוק מכיר אותו, הוא בכלל לא כל כך פשוט, ואפילו גדולי הכלכלנים (אלה שמתעסקים עם דברים כאלה) מתקשים להגדיר בברור מה זה בעצם כסף.

זה נשמע מצחיק. הרי כל מה שצריך כדי להסביר למישהו מה זה כסף זה לשלוף שטר של עשרים שקלים מן הארנק ולהראות לו – "הנה, זה כסף". אני לא בטוח שזה יעזור לאיש ממאדים להבין מה זה כסף. הוא יסתכל על חתיכת הנייר שאנחנו מראים לו, ירים את כתפיו: "אתה מתכוון שכסף זה מלבן נייר שמצוייר עליו משהו?", "לא, לא", נרצה לתקן אותו, "אפשר לקנות עם זה דברים". "לקנות? מה זה לקנות?", "זה ללכת לחנות, לתת למוכר את הנייר הזה והוא ייתן לך בתמורה נגיד ארבע קילו עגבניות". "אבל למה שהוא יעשה דבר כזה?", יתמה איש המאדים עודו בוחן את שטר הנייר, "מה כל כך חשוב בנייר הזה?".

באמת, מה כל כך חשוב בנייר הזה? נניח שנשרוף אותו (זה אסור על פי חוק), מה יחסר בעולם? ואפילו נקום בוקר אחד ונגלה שכל הכסף בעולם נעלם. מה זה בעצם אומר? האם לאנשים יהיה פחות מה לאכול? אולי פחות בתים או מכוניות? לא, הרי אמרנו, רק הכסף נעלם, כל השאר נשאר. אז אולי בעצם הכסף מיותר ולא צריך אותו באמת?

הכסף כל כך מוכר לנו, ונראה דבר רגיל ומובן מאיליו עד כי יש תחושה שהוא הגיע יחד עם בריאת העולם. שוכחים שפעם לא היה דבר כזה. אנשים נולדו, גדלו, אכלו, שיחקו, התלבשו, התחתנו, בנו בתים, השתמשו בכלי רכב, וכל זה בלי להכיר כסף ובלי להרגיש שחסר להם משהו. איך הם עשו את זה? חשבו על כך – חיים ללא כסף בכלל! היום קשה לדמיין מצב כזה: כולם "רודפים" אחרי כסף כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם.

זה מזכיר לי סיפור מילדותי: זו הייתה תקופת הגוגואים (גלעיני המשמש) וכולנו אכלנו הרבה משמשים, והתחרינו במשחקים שונים כדי להרוויח גוגואים זה מזה. אט אט במהלך השבועות גדל אוסף הגוגואים שלי והגיע לכדי שקית גדולה וצפופה שהייתי גאה בה מאוד. לא חושב שהיו הרבה חברים עשירים כמותי בגוגואים. אלא שבשלב הזה קרה דבר מוזר ומאכזב – עונת הגוגואים נגמרה. אני לא יודע מי הכריז על כך אבל פתאום כבר לא שיחקו בגוגואים, והיה אפשר למצוא בחצר בית הספר גוגואים שנזנחו ואיש לא טרח לאסוף אותם. חזרתי לביתי והסתכלתי על השקית הגדולה שלי. היה לי קשה לקבל שאחרי כל המאמץ הם איבדו את ערכם. ומתוך צערי הגיתי פתאום מחשבה של גאונות: הרי בעוד שנה תחזור עונת הגוגואים ואם אשמור את השקית, הרי שבתחילת העונה הבאה אהיה העשיר שבעשירים! עם המחשבה המשמחת הזו הטמנתי את שקית הגוגואים. אף אחד לא הכין אותי למה שגיליתי כאשר פתחתי בסופו של דבר את השקית – ערמה מגעילה ומבאישה של ירוקת.

כן, אומרים על כסף שהוא לא מסריח, וללא ספק זו תכונה חשובה שלו. אבל גם לכסף, כמו לגוגואים אין ערך בפני עצמו. אי אפשר לאכול אותו, או לבנות אתו בית או כל דבר שימושי אחר. בפני עצמו הוא חסר ערך. ואם בכל זאת יש לו ערך, זה קשור לחשיבות שאנשים מקנים לו (לעובדה שכולם רודפים אחריו), ולהסכמה על חשיבות זו. ההסכמה חשובה. אם מישהו יכריז על הגוגו שלו שהוא שווה מליון דולר, זה לא יעזור לו הרבה. אבל אם כולם יסכימו על כך, אז זה מה שיש לו – מליון דולר. באותה המידה אם כל האנשים בעולם היו מחליטים שמליון דולר בשטרות הם נטולי ערך – אז הם היו נטולי ערך.

אז האם זה כל מה שעושה את העשיר לעשיר?

זה שכולנו מסכימים שהוא עשיר?

Share

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.