קבוצות דיאלוג
ליווי דיאלוגי
ליווי דיאלוגי, בשונה מטיפול פסיכולוגי, אינו מכוון לתקן או לרפא או לשכלל אובייקט (אובייקט פסיכולוגי). לא כמעשה של שחרור מסבל, ולא כמעשה של שכלול עצמי. הוא לא בא לייצר את ה"אובייקט המוצלח", זה ש"יסתדר בחיים", "יסתגל וימצא לו מקום", "יהיה לו נוח", "יהיה מאושר" או כל דבר מסוג זה, ההופך את העצמי לפרויקט מבודד.
יותר נכון לומר, שזהו תהליך משותף של למידה וחקירה, שנועד להזרים ולהעמיק את השיח אדם-עולם, ולעזור לו לגעת באדמה באופן שיוכל להפרות אותה בייעודו הייחודי.
למידה, לא במשמעות של למידה אינטלקטואלית המבקשת לצבור, לדעת, להחזיק, אלא דווקא כתהליך של שכחה יוצרת – תהליך של שכלול השיח, והגדלת היכולת להזרים את המעצורים, ולאפשר תנופה של הבעה והתייצבות מוסרית בעולם.
למידה משותפת: תמיד כתהליך של הפריה הדדית.
למידה משותפת: כתהליך של ערבות הדדית, שאינו גוזל אחריות.
התייצבות מוסרית: בשונה מן ההתייצבות המהנדסת, שעיקרה יחסי שליטה סיבתיים עם העולם, ההתייצבות המוסרית מבטאת את הזיקה הדיבורית לעולם. לא עניין נייח, אלא תהליך דינמי, שנמצא כל הזמן בהתחדשות, בריאה ויצירה, ונוגע בין היתר לערבות של האדם בשיחה זו – משמע לצד הפעיל שהוא לוקח בה כמי שהוא לא רק בן-גורל, אלא גם בעל ייעוד.
זיקה דיבורית: שהכל הוא דיבור. ומהותו של הדיבור הוא שהעולם הוא אלי ואני אליו. ומקומי בעולם, לפיכך, אינו רק עניין פיסי/רוחני, אלא יצירתי. אין הוא תוצאה של מאמץ, אלא מראש יש מקום, והשאלה היא לא שאלה של מציאת מקום, אלא של התנחלות בממשות שכבר נמצאת וההסכמה להפרותה.
(כלומר המעבר ממעמד של ילד, למעמד של בוגר)
והיחיד הוא יחיד לאינסוף. וחייו הם בלתי רגילים בהחלט.
וגם אם הרודנויות למיניהן הן כלליות, והמעצורים דומים, כל ליווי דיאלוגי הוא לימוד של ייחודיות.
והעולם מדבר אל כל אדם באופן אישי, ושואל אותו באופן אישי, ומבקש ממנו באופן אישי, את מה שרק הוא יכול לתת לו.
* * * * *
שני ממדים לשים לב אליהם במהלך הלמידה המשותפת:
הממד הראשון הוא הרקע, או האקלים הנפשי, המהווה את המקום שממנו פועל האדם בעולם. הרקע מכיל אינספור מרכיבים, רבים מכדי שניתן למנות אותם. הוא כולל אמונות, מחשבות, ניסיונות עבר, מרכיבי סביבה, מרכיבי זמן, מרכיבי חברה, אירועים סמוכים, אירועים עתידים, ועוד. כל אלה מתלכדים לכדי אקלים נפשי מקומי, בן ההווה, שיושב על מצע של אקלים נפשי כללי, עקרוני יותר.
האקלים מתדרך, ומשפיע על האופן בו האדם מייצר משמעות, הוא מאפשר סוגים מסוימים של שיח, ומונע אחרים. האקלים המקומי הוא זה המשתנה מסיטואציה לסיטואציה. האקלים הכללי הוא אותו מרכיב שנשאר קבוע, או משתנה ומבשיל לאט. וכמובן יש יחסי גומלין ביניהם.
הרבה ממה שקורה לאדם מושפע מן המקום שממנו הוא פועל, למשל אם הוא באופן כללי מרגיש קורבן, או מרגיש שהוא רע, או נמצא בהישרדות, או חווה אהבה, כל אלה ישפיעו על האופן שהוא משוחח עם העולם. ויכול להיות שאדם באופן כללי רגיל לראות עצמו כקורבן, אבל בנקודת זמן ייחודית, במרחב אנושי מסוים, פתאום לא. משהו באווירה החיצונית, ייצר אווירה פנימית אחרת.
הממד השני הוא המיקרו-דיאלוגיה, הנוגע לאופן הספציפי שבו האדם מייצר משמעות, ומשוחח עם העולם. הוא עוסק בנטיות – עניינים שנמצאים על הגבול בין הרקע הכללי, לבין המעשה הממשי. ואמנם וכמובן הנטיות מושפעות מן האקלים, אבל יש להן "מכניקה" משלהן שניתן לעקוב אחריה. למשל אדם מסוים פוגש בא', שכמעט תמיד יגרום לו לב', שגירום לג', שיגרום לד' – נטייה המתפתחת על פי מסלול מוכר וחוזר על עצמו. והעניין במיקרו-דיאלוגיה הוא לזהות את שורש הנטייה לעבור מא' לב', וכך למצוא מחדש את החירות שמאפשרת לעבור מא' לא דווקא לב'.
דפוסים אנרגטיים אלה, הנוגעים לדקויות שבדרך כלל הן מהירות מכדי שנוכל להבחין בהן, הם אלה שבסופו של דבר נודדים לרקע והופכים לאקלים הנפשי של האדם. זו פעולת המשמעות שבמוקד, שמייצרת את הרקע, כשם שזה הרקע, שתומך בפעולת משמעות מסוימת. ואמנם יש אקלימים שמטפחים נטיות מסוימות, אבל יש גם עצמאות יחסית, ונטיות מסוימות יכולות לחיות באקלימים שונים, ולאורך ההתפתחות וההבשלה, הנטיות גם תשפענה על האקלים הכללי.
נטייה: למשל, מישהו אומר משהו, והנטייה הפנימית הראשונה של האדם היא להרגיש שמאשימים אותו. מתוך תגובה פנימית זו הוא גם יגיב כלפי חוץ. זה מהיר מאוד. ונכון אמנם שזה קשור לאקלים נפשי כללי, ויכול להיות אפילו גם לאקלים נפשי רגעי ולאווירה חיצונית (באמת מאשימים אותו), אבל זו גם פשוט נטייה, שממילא גם חוזרת ומנכיחה את האקלים המסוים, מייצרת את התפאורה לדרמה המתהווה. וזה נכון שאם אדם, ברגע של ערות, יהיה כולו קשור בבחירה באקלים כזה שלא מאפשר לסוג כזה של נטיות, הוא גם לא ייטה לאותה תגובה פנימית, ולכאורה, אם כן, די להתעסק רק בשאלת האקלים והמקום שממנו פועל האדם. אבל, פעמים רבות אלה דברים שאינם נגישים לאדם, והמעקב אחר הנטיות בתהליך של "חזרה לשורשים" יכול בפני עצמו להחזיר את האדם לחירותו.
להחזירו לחירותו: להצילו מאשליית השליטה, ולהחזירו לקרקע הממשות הדיבורית, שהיא ממילא גם ערבותו המוסרית.
שני הדברים נדרשים, אם כן.
* * * * *
והכלים רבים.
חושב על התמקדות של ג'נדלין, על תהליכים של דמיון מודרך, על דרמה תרפיה, וכל הסייעים התורמים לאפשרות להביע ולזרים את ההבעה. רק שבמקום למקד את פעולת הכלים על האדם, בפעולה מגבשת מסכמת סוגרת, לאפשר להם לעבור דרך האדם, לא ככלים תוצאתיים, אלא ככלים לימודיים, מחקריים, מזרימים, החוזרים ומנכיחים את הדיבור החי, ואת ההסכמה של האדם לקחת חלק בוגר בדיבור הזה.
שזה כמו להגיד, לעזור לאדם לחזור להיות יוצר, מפרש, המספר.
ולראות בממדים אלה, לא הוצאה מן הכוח לפועל של תהליכים פסיכולוגיים של פרטים בודדים, אלא תהליכי הפריה שמזיזים עולם.
עניין ממשי, מוסרי. ובכך לגאול את האדם מן העקרות הפסיכולוגית מחד, ומן המעשיות התוצאתית המהנדסת שולטת מאידך. לאפשר לו להפרות באופן אנרגטי את העולם, ממקור הייחוד שלו, ומצאה נחלה ישותו.
