מאמרים
לאן אנחנו הולכים? – מאמר שנכתב בשנתו הרביעי של מיתר
מאת: admin
כבר זמן מה שאין לי את הדחף לכתוב בעניינים חינוכיים. הלהט האידיאולוגי נושל, חושף תחתיו אמונה מתרעננת, אור מתבהר, ושמחה גדלה. פעם הרגשתי צורך להצדיק ולהגן, להיאבק על זכות קיומו של מיתר והרעיונות שהוא מיצג, אולי משום שהייתי צריך לשכנע את עצמי בראש ובראשונה. אבל כעת החיים מדברים בעד עצמם, הביטחון בממשות גורם להסברים להחוויר נוכח החוויה מרובת הממדים. בשל כך גם מתרופף החוט הקושר אותי לאנשים סביב. אין מה לעשות, יש איזה תרגול בפולמוסים לוגים שאם לא מתמידים בו מאבדים כשירות, מתחילים לגמגם. מושגים שהיו פעם מוגדרים היטב מאבדים את גבולותיהם מחוסר שימוש. כלי הנשק הדעתנים, ההבחנות המדויקות, התיאוריות המפוארות, כולם מתחילים לרחוש בחיים ויש להם נטייה להתערבב זה בזה ולהתמזג לכלל ישות אורגנית בלתי מובחנת. אני יכול לראות היטב אל תוך הממשות, הכל נראה פשוט וברור, אבל אם בשלב זה יבקשו ממני להסביר, אפתח את פי ולא אמצא דבר להגיד.
ובכל זאת הנה אני כאן, שונס את מותני כבפעם הראשונה, מנסה להגיד מחדש – לדבר קצת את מיתר – מתאמץ לא להיות לגמרי אוטיסט. מקצתו בשל הורים מודאגים, כעין קריאת כיוון להמשך, אבל גם משום שאני יודע, שבתרבותנו נגזר על ניסיונות מסוג של מיתר, שיצטרכו פעם אחר פעם לעמוד במבחן "תסביר או תחדל".
Buy cheap Viagra online
כבר זמן מה שאין לי את הדחף לכתוב בעניינים חינוכיים ואולי מעולם לא היה לי דחף כזה. אין לי כל כך מה להגיד על התהליך הזה שבו עושים משהו למישהו אחר כדי שיהפוך למשהו. מלכתחילה באתי לעבוד עם ילדים מתוך תחושת שכאן יש לי הזדמנות לעבוד עם אנשים משוחררים יותר, ישרים יותר, חיים יותר, ומתוך רצון עז להגן על חירותם, להגן על חירותי. רק בהדרגה הסתבר לי שהמילה "חינוך", שבמקרה השתרבבה לכותרת שהגדירה את עבודתי, חתרה תחת כל חירות אפשרית. יש במילה חינוך איזה כוח יונק לכל הדעות הקדומות, הפחדים וצרות המחשבה שמסתובבים חופשי בתרבות, הם מסתופפים סביבה כאילו היא להם מלאך גואל. לשווא ניסיתי לגרשם, אמרתי שהגברת עסוקה, שמיתר זה לא בית ספר, שהילדים הם בני אדם, שהחיים זה לא הכנה, כל זה לא עזר, הם הלכו אבל תמיד חזרו מצוידים בתירוצים חדשים, בהבחנות חדשות, במילים חדשת ובמסקנה ברורה ונחרצת – את הילד צריך לחנך.
אנא, זו עמדתי משכבר הימים, את הילד לא צריך לחנך. הניחו לילדים, הם לא עשו רעה לאיש. אם הם יהפכו לשטחיים זה לא משום שלא חינכו אותם, אלא משום שהם גדלים בתוך תרבות שעסוקה ללא הרף בהפיכת האדם לאובייקט בר מסחור. אין שום גבול שמבחין בין "חינוך" למניפולציה פרסומאית, גם אלא וגם אלה מרדדים את האדם על ידי שהופכים אותו לאובייקט נטול תנועה פנימית, נטול אחריות מוסרית, ואחר כך מבקשים להניע אותו מבחוץ, לעורר בו מוטיבציות, לגרות אותו, לגרום לו לחשוב, וכן הלאה. אם הם יהפכו לשטחיים זה לא משום שהם נולדו כאלה ולא משום שהם לא ידעו לשתות בצמא את אוצרות התרבות. אם הם יהפכו לשטחיים, לבינוניים, לאנשים העסוקים בדלת אמותיהם, צרי אופקים, הרי זה משום שדחקו בהם ללא הרף והם, כמו כל אורגניזם חי, דחו את הגופים הזרים, מבלי שבכלל טרחו לבדוק אם הרסיסים שמנסים להחדיר לתוכם עשויים זהב טהור. הם, הילדים, זקוקים למרחב נשימה, לזמן נשימה, כמו כולנו. הם זקוקים לגלות את ערכם העצמי, את אותו שורש שיאפשר להם לנווט בסערה הפוסט מודרנית גם ללא שיקשיחו עצמם לאובייקט מוצלח המגולגל ממקום למקום על ידי מחבטי ההון.
אני יודע אין זה פשוט, וייתכן שבמעשה זה רבים ייכשלו, הם לא ימצאו את השורש שלהם אבל גם לא ילמדו להפוך לאובייקטים מוצלחים – הם יפסידו בשתי החזיתות, הם לא ימצאו שמחה בחייהם וגם לא יהפכו לצרכנים מצליחנים. נכון, אבל כנגד זה יהיו אחרים, אולי, שכן יצליחו. כנגד זה יש להם עכשיו הזדמנות להישאר עוד זמן מה לפחות ניזונים מדיאלוגים בלתי מניפולטיבים.
אומר זאת בכל זאת עוד פעם – מיתר אינו מקום של חינוך. אין לנו שום אינטרס לגדל, לטפח, להעמיק, לעצב, לשנות, להפוך את הילדים ליותר טובים. מיתר הוא לא פונקציה המוכלת על ילד.f(child)Þfuture . אין לנו מטרות וטווחים במינוחים של "אובייקטי אדם". מיתר הוא מקום של חיים, אנחנו מבקשים ליצר קהילה עמוקת משמעות, מקום בו אנשים יכולים להיפגש, לפעול, לבטא עצמם, לחוש שמכבדים אותם. תשאלו, בצדק, לאיזו תכלית? מה צורך לנו במקום כזה שבו אנשים פשוט חיים, האם אין זה בזבוז של זמן? ובכן, לאיזו תכלית קיימים בני אדם בכלל? אנא, אני לא משתעשע בפילוסופיה, אין זה מן טיעון אקדמי כזה, משחק אינטלקטואלי גרידא, עניינים של גיל ההתבגרות. אין פה שום קיצורי דרך, אי אפשר להגיע ישר ל"איך מן הראוי שתראה מסגרת חינוך" מבלי לעבור דרך שאלת היסוד הזו של מה הם חיים שהם לא בזבוז זמן. אי אפשר בלי העצירה הזו הדורשת בחינה מעמיקה של חיינו העכשוויים.
נכון, אמרנו שנעזור לכל ילד שירצה "לעשות בגרות", אבל לא מתוך הדגש על "לעשות בגרות", אלא מתוך הדגש על "לעזור לאדם שרוצה לעשות משהו". הבגרות לא מעניינת, היא נטולת ערך עבורי (מוטב שאתחיל לדבר ביחיד). אבל "אדם רוצה" זה כבר משהו בעל משמעות, אם הוא אכן רוצה. וכך אני רואה את מיתר גם בכל תחום אחר. הילדים מבחינתי משוחררים מבחינה חינוכית, בדיוק כמו אנשים מבוגרים אחרים. אם הם רוצים ללמוד איתי מתמטיקה, אדרבא ואדרבא, אבל אם לא, לא אלך לרדוף אחריהם. אחריותנו כאנשי צוות של מיתר ליצור קהילה בריאה (במובנים שאנו מבינים ומנסים להבהיר), אבל לא לדאוג שיקרה משהו מסוים לילד זה או אחר. זהו המעט שאנו יכולים להבטיח שאנו ננסה – ליצור מקום "בריא". אני יודע שעבור אנשים רבים זה לא מספיק, עבורנו זה הכי רחוק שאפשר להגיע אליו.
אך מה הפירוש של "מקום בריא"? אתחיל בזה שמיתר כפי שהוא פועל היום בחטיבה הצעירה והיסודית במובנים רבים הוא מקום כזה. נכון, יש תמיד מה לשפר אבל בגדול אנחנו מרוצים עם מה שיש – לזה כיוונו. לכן אני צופה שגם בשנים הבאות, מה שאנו רואים היום בחטיבה היסודית הוא גם מה שינחה את מה שיקרה בחטיבת הביניים ובחטיבה התיכונית.
היות ואני יודע שלא כולם יודעים מה קורה הלכה למעשה היום בחטיבה היסודית אנסה לפרש: אנו פותחים כל בוקר ב8.00 בהתכוונות. בדרך כלל מוצג נושא, משהו שיכול לקשור את כולם ביחד. בימי שני וחמישי אחד הילדים מציג נושא, ביום שלישי שרים ביחד עם מנחם ושאר הימים אנחנו מביאים משהו. אין זה משנה כל כך מה, ההתכוונות היא כעין מפתן לפני הכניסה אל המרחב הציבורי, ההכרה בכך ש"אני לא לבד", עצם זה ש"אני נוכח עם כל חברי הקהילה ומסוגל יחד עמם להתחבר לאיזה עניין כללי, חוץ אישי". זה הזמן בו מדווחים על מה שעומד להיות בהמשך היום או מעלים סוגיות כלליות הקשורות בקהילה. כל זה נמשך עד 8.25 ואז עוד כעשרים דקות אנו עוסקים בכתיבה. נכון להיום כולם נשארים במועדון גם מי שחתמו על וויתור כתיבה. בזמן הזה אנשי הצוות יושבים, כל אחד עם ילד או שניים. לפעמים אלה ילדים שרצו בכך ופעמים רבות אנו פונים מיזמתנו לילדים כדי להציע את עזרתנו. הכתיבה איננה חובה, אין לנו עניין להפוך ילד לקורא למרות רצונו, אבל אנו מבקשים לעזור להרבה ילדים שזקוקים למסגרת כזו כדי להתמקד בקריאה ובכתיבה. זהו עדיין זמן של כולם ביחד, אבל ה"ביחד" מתפרק לקבוצות משנה קטנות. אלה עושים תשבצים, אחרים אוספים מילים, אלה מנסים לכתוב סיפור, אחרים ממיינים את הכסף העולמי שלהם (חתמו וויתור), ואלה מסתובבים כדי לראות מה עושים אחרים. בערך ב8.45 יוצאים כולם לפעילות. מי שמבקר בחטיבה היסודית בזמן הזה יכול להתרשם מן האווירה הנעימה בישיבה המשותפת במועדון. יש תחושה של "צוותא" גם כשכל אחד עסוק בענייניו. התכוונות בוקר, התכוונות צהרים, והטיולים הם הזמן של הקהילה כולה ומה שקורה בתוכם מבטא מאוד את מה שקורה במיתר באופן כללי.
כל יום יש לנו סדנא בבוקר מיד לאחר ההתכוונות. יום ראשון מתמטיקה, יום שני דרמה, יום שלישי אנגלית, יום רביעי טאי-צי, יום חמישי אנגלית, יום שישי סדנת הורה. הסדנאות הן חלק מן החיים בקהילה. אין הם איזה תחום דעת הכרחי, כלי חיוני להתפתחות האדם או כגון זה. הם עוד פעילות אפשרית. מלבד סדנאות הבוקר יש בדרך כלל עוד סדנא/מפגש מאורגן במשך היום, על פי רוב של "אורחים": יום ראשון – ג'גלינג, שני – תופים עם דו%
