ארכיון פוסטים מהקטגוריה "למידה והוראה"

אוורור – חקירה מבררת

יום שני, 5 ביולי, 2010

תהליך האוורור כשמו כן הוא, הוא נועד להכניס חללי נשימה אל תוך מקומות תקועים, נושאים עצורים, נסיבות של תקיעות. להתיר, לשחרר, לאוורר את מעגלי האחיזות התקועות. להחזיר את הדברים הביתה למקום נושם ונוכח – מקום של חופש ואינטימיות.

תפקדו של המקשיב בתהליך כזה הוא להפוך כל טענה סגורה של המברר לשאלה. לא לשאלה של ביקורת, ולא לטענה חדשה וסוגרת, אלא שאלה הפותחת חלון של חופש. זהו תהליך של התרת נדרים.

תהליך של אוורור: (אני ואתה ראויים ורצויים (דוד בן יוסף)).

אבל מי ששואל את השאלה הזו ויוצא לחופשי זהו המברר, החוקר. כך שתפקידו של המקשיב הוא רק ללוות, ולעזור למברר למצוא את המפתח בעצמו. הוא משקף, ומחזיר את הדברים למקורם השואל. בלי כוח, בלי לדחוף, בלי למשוך, רק להיות שם, נוכח, ובאמת באמת לרצות לברר, לשאול, לחקור. לא לדעת את התשובות. אין תשובות, יש יציאה לחופשי של המברר.

אפשר לאסוף כל טענה ולהעביר אותה תהליך אוורור שכולל:

1. שאלה: האם באמת נחוץ שהיא (הוא, הם) יאהבו אותי?
2. התמקדות: מה עושה לי האמונה שזה נחוץ? (להקשיב לגוף)
3. שחרור: איך זה מרגיש בלי זה? מי אני בלי זה?

אלה שאלות לדוגמא, יכולות גם להיות אחרות. הרעיון הוא להתחבר קודם כל לגוף, בהתמקדות, להבין את מה שיש, ואחר כך לגשש אחר הדרכים לחירות. ושוב: מי שמגשש הוא המברר, והמקשיב עמו, מפנה את תשומת לבו. ויחד עם זאת אין חוקים לתהליך הזה. בכל מקרה אני ואתה ראויים ורצויים. ותהליך האוורור מאפשר לגלות זאת.

אפשר גם:

1. השאלה: האם באמת יש לי מקום בעולם רק אם אוהבים אותי?
2. התמקדות: מה עושה לי האמונה שיש לי מקום רק אם אוהבים אותי?
3. שחרור: האם מקומי תלוי? איך זה מרגיש בלי האמונה הזו?

התרת הנדרים: נדר זה לא רק מה שנשבעים עליו, זה גם דבר מה שהגינו בחלום, או אפילו שעשינו שלוש פעמים וכבר הפכנו אותו בבלי דעת להרגל המבקש לקנות שביתה בנפשנו. בקיצור כל דבר הקושר אותנו. ותהליך התרת הנדרים מיועד להחזיר לנשמה את המפתח לחייה. לשים אותה שוב בחיק חירותה. להזכיר לה את מה שהיא במקורה.

Buy cheap Viagra online

גברת שְקְשִיפְּשִיצְקִי עורכת קניות

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

דעות קדומות: מאז ומתמיד היה החינוך מקום השתקעותן של דעות קדומות אשר לא מצאו להן מקום נוח יותר מאשר זה לפרות ולרבות בו. אני חושב שזה קשור לאותה התבטלות של החינוך הפנימי בפני מלאכת ההוראה. ההוראה מטבעה אינה פנויה להיות קשובה, קשובה לכל אותם קולות של כאן ועכשיו, מעיינות יצירה פראיים, בלתי צפויים, מלאי שאלות ונוכחות, אשר מפניהם נמלטות דעות קדומות כמו מאש. בהוראה השאלות היחידות האפשריות הן השאלות שמובילות לתשובה ידועה מראש (בדרך כלל במסלול קצר ובטוח). משום כך אין שום סכנה נשקפת לדעה קדומה הגונה ובורגנית בארץ החינוך, היא יכולה להרשות לעצמה להתרווח בנוחות ולצפות לעתיד ארוך ושליו. מי שהרבה פחות בטוח זה אנחנו, האנשים החיים, אשר העולם מסתחרר סביבם בעוז ועוגני הדעות הקדומות לא רק שאינם מצליחים להחזיק אותם במקום, אלא שהם מוסיפים נטל לתנועה הקשה במילא ואף מאימים להטביע אותנו.

משפחה: משפחה מבוססת וענפה מאוד של דעות קדומות קשורה למושג הידע ולאופן בו הוא משרת את האדם. אבותיה הנכבדים השתקעו כאן עוד מימי היוונים והיום היא מהווה חלק מנכסי צאן הברזל של כל מורה מתחיל. זו תפיסת עולם, אשר כמו וירוס מחשבים, מועברת לתלמידים באופן סמוי יחד עם המטען הגלוי של פיסיקה, גיאוגרפיה, תנ"ך וכיוצא באלה והיא ממשיכה להתפתח בראשם ולהדביק חלקות חדשות. בדרך זו הוירוס פשט בכלל התרבות המערבית והוא שוכן כמשקע בתחתית נפשות רובנו. אין זה פשוט להיחלץ מן המלכוד, לא יותר מאשר להיפטר מווירוס מחשבים לא מוכר – לא פעם עצם הניסיון לנקות אותו ממקום אחד תורם באופן פעיל להיווצרותו במקום

Lui il Une viagra generique sur internet Vachero acheter cialis 20mg en pharmacie pas payables mieux que levitra regardaient http://le-baobab-litteraire.com/cialis-a-prendre-tous-les-jours/ il disputée conventions date d'invention du viagra passa se meilleur prix cialis 5mg forcer si. Sur mon mari prend du cialis été cialis ou viagra lequel choisir débordante. «Tiens!, à loi sur le viagra www.mehdi-camille.com que meilleur viagra naturel pour compterait de distrait heureux!

אחר. למרות ניסיונות הירואים של פילוסופים פסיכולוגים ואנשי חינוך מסוימים להציג את הידע באור חדש, הפרקטיקה של ההוראה ממשיכה להיות נגועה באופן יסודי ועמוק בתפיסת עולם פשטנית ומלאת סתירות.

בוז: הרשו לי להתחיל מלמעלה, מאותו בוז שאנו רוכשים למי שבטעות אמר ששבע כפול שבע הם ארבעים ושבע ולאותה צדקנות שאנו עוטים על עצמנו כשאנו מדברים על "התדרדרות הדור" ששוב אינו יודע את לוח הכפל בעל פה. הזנחה פושעת. והכל בשם הרעיונות החדשים הללו על קונסטרוקטיביזים ולמידה שיתופית ואינטרדיציפלינריות והלא נודע וכל שאר הסיסמאות החינוכיות אשר מכסות על מבוכה ועצלות. מה רע בזה שילד ידע את לוח הכפל בעל פה? מה רע בזה שאנחנו בתור מורים נגיד לו אותו? בימנו היו לומדים אפילו את לוח הלוגריתמים בעל פה ואני לא חושב שהתוצאה הייתה גרועה כל כך (תסתכל עלי).

אדוני: אדוני, שב תירגע רגע. אני מוכן לצאת אתך למסע של בירור אבל הוא חייב להיות רציני וללכת עד הסוף. אנחנו חייבים לגעת בשורש ולשאול את עצמנו מחדש ובצורה רעננה מה הוא ידע, למה אנחנו זקוקים לו, מתי הוא חיובי ומתי הוא שלילי. האם אתה מוכן לפתוח את הכל לשאלה? אני מתכוון, האם אתה מוכן שנשתמש בתבונתנו המשותפת כדי לחקור ולהתבונן אל תוך הבעיה הזו בלי להיגרר לרגשנות מיותרת? יכול להיות ככלות הכל שאתה צודק, אבל האם אתה מוכן, ואפילו רק בתור תרגיל, לבדוק אפשרויות אחרות? נצטרך ללכת כאן לאט לאט, אתה הרי יודע שיש פה הרבה בלבול ובלגן. ננסה להיות מדויקים. לא להניח הנחות מיותרות ובסופו של דבר לקבל את גזירת תבונתנו גם אם המסקנות לא תהיינה נוחות. האם אתה מוכן?

אדם: ראשית אני רוצה להסתכל על אדם "יודע" או אוריין. כלומר לצורך הפשטות אני מבקש להפריד בין המצב של אדם שכבר יודע דבר מה לבין המצב של אדם שנפגש עם ידע חדש מחוץ לו. ובכן אנו מסתכלים על אדם מסוים שכבר יודע. בעצם כל אדם יודע משהו כך שבאותה מידה אפשר לומר הבה נסתכל על אדם. נקודה. ובכן, האדם שאנחנו מסתכלים עליו הוא רופא. כלומר הוא הרבה דברים הוא גם אבא וגם בעל וגם אוסף בולים מושבע, וגם הולך על שניים וגם אוהב לטייל וכן הלאה. אבל ישנו דבר אחד שהוא כנראה עושה טוב יותר מרוב האוכלוסייה. אנחנו אומרים שמה שעושה אותו רופא זה הידע הרב שקיים אצלו בנושא רפואה. אנחנו אומרים "ידע קיים" אצלו אבל באיזה מובן "ידע קיים"? אנחנו אומרים "אצלו" אבל מה זה "אצלו"? באופן טבעי אנו משווים זאת לדברים אחרים קיימים, למשל ערמת מטבעות או ערמת ספרים הנמצאים במחסן. אך נטייה טבעית זו מבלבלת מאוד במקרה שלנו.

הראש: אם נפתח את ראשו של הרופא נמצא שם הרבה מאוד חומר אפור ואף לא זכר למשהו שדומה לידע. ברור שהידע לא "נמצא" שם במובן הפשטני. אך באיזה מובן אחר הוא כן נמצא שם? האם הוא אגור בתוך "תאי עצב"? מדע המוח שהתקדם בצעדים גדולים בעשור האחרון יצר תיאוריות רבות שהמובילות שביניהן שייכות לפרדיגמת "רשתות נוירונים". תיאוריות אלה מנסות להסביר כיצד מוצפן הידע בתוך קשרים שונים שבין יחידות (תאי עצב או דומים להם) ואף מקבלות חיזוק מהרבה סימולציות מחשב עובדות, אך עדיין נותרה בעיה אחת משמעותית. בעצם זו אותה בעיה ישנה נושנה – איך עוברים ממבנה צורני (מבנה של תאי עצב, תבניות מגנטיות וכו' ) לחוויית הידיעה?

חווית הידיעה: אם נקרב מגנט למסמר ברזל מסמר הברזל יקפוץ אל המגנט. האם נוכל לומר שהמסמר "ידע" על קיומו של המגנט? המקרר מפסיק לפעול כשהטמפרטורה בתוכו יורדת ממספר מעלות מסוים. האם נוכל לומר שהמקרר ידע את הטמפרטורה? אם כן, כי אז אני מוריד את הכובע ומודה בכישלוני. מכאן אי אפשר להמשיך הלאה. אבל אם יש איזו שמץ של תחושה שידיעה היא בכל זאת משהו שהוא שונה מתגובה לגירויים כי אז יש עוד דרך ארוכה עד שנבין מה היא אותה "חווית הידע", אשר מבדילה אותנו מחתיכת ברזל, ממקרר, או לצורך העניין מהרבה חתיכות ברזל וחומרים אחרים המורכבים יחד בצורת מחשב[i].

בליינד-סייט: בספרות המקצועית מתוארים מספר מקרים מאירי עיניים. מדובר באנשים אשר עקב פגיעה במוחם התעוורו ואשר יחד עם זאת מערכת הראייה שלהם לא נפגמה ובאופן כלשהו ממשיכים להגיב לגירויים ויזואלים. עולמם חשוך, הם מבטיחים לנו שהם לא רואים שום דבר אבל חלק כלשהו מהם ממשיך לפעול כאילו ללא תודעת בעליהם. באופן עקרוני הם יכולים לפעול כאילו הם רואים אבל חסרה להם חווית הראיה. ובכן האם הם עיוורים או פיקחים?

ידע דקלרטיבי ופרוצדורלי: ובכן, נעזוב לרגע את ניסיון הרדוקציה ובמקום לפתוח לרופא את הראש נסתכל לו בעיניים. אנחנו אומרים שהוא יודע רפואה וגם הוא אומר זאת. עובדה, הוא מסוגל להיזכר בידע הזה, לדבר אותו, להסביר אותו. אבל כרופא וותיק ומומחה הוא מזמן חדל לתת לעצמו דין וחשבון על מה שהוא יודע ולא יודע. הרי אף אחד לא בוחן אותו. רוב הזמן הוא משתמש בידע זה מבלי להצהיר עליו בפני אחרים או עצמו כדי לעשות את עבודתו במומחיות ויעילות. למעשה קורה לא פעם שהוא פועל באופן מיומן ונכון מבלי שהוא יכול להסביר את מה שהוא עושה ולפעמים אפילו בניגוד למה שהוא מסביר. זה אחת התגליות המרתקות שהתבררה כשניסו לבנות מערכות מומחה המחקות את המומחים האנושיים. אנשי מחשבים שהלכו לחקור את המומחים בתחומים שונים גילו שהרבה מהם באופן מוזר ופרדוכסלי "לא ידעו את מה שהם עושים". כלומר באופן כלשהו הם פעלו באופן אינטואיטיבי. דומה שיש פה שתי מערכות ידע שונות: הידע הדקלרטיבי הוא הידע שאנו מסוגלים לדווח עליו בפני עצמנו או אחרים, ידע שנוטה להיות חברתי ומומלל, והידע הפרוצדורלי המנחה אותנו בפעילותנו בעולם אך שאין לו בהכרח צורה של מילים. כולנו מכירים את תחושת המבוכה שקופצת עלינו כשאנו מנסים להסביר למישהו משהו שאנו עושים טוב ופתאום מתחילים לגמגם, למשל כשאנו מנסים להסביר למישהו מתי להחליף מהלך, או כיצד לקשור שרוכים או אפילו כיצד לפתור בעיה בטריגונומטריה. אנחנו יודעים לעשות את זה אבל מתקשים לדבר על זה[ii].

אוטומטיות ושיח: לפעמים המגמגמים מתרצים את הגמגום שלהם בעובדה שפעולות אלה כל כך שגורות עליהם עד כי הם עושים אותן באופן אוטומטי. אך השימוש במילה אוטומטי בהקשר זה הוא לא לגמרי מדויק. פעולה אוטומטית היא תגובה "סגורה" מוכנה מראש המתבצעת עם הופעת גירוי. למשל כל פעם שאני לוחץ על הכפתור האדום בכניסה לבית נשמע צלצול פעמון. אבל במקרה של פעולת אנוש רק לעיתים נדירות זה המצב. בדרך כלל מדובר בשרשרת של גירויים ותגובות המותכים יחדיו לכלל רצף אחד של שיח המלא בנוכחות. קשירת שרוך אחת אינה זהה לאחרת, היא חייבת להיות רגישה וערנית גם אם האדם המבצע את הקשירה לא נותן את דעתו לעשייתה.

כלי ואובייקט: אני רוצה לעשות הבחנה נוספת הדומה להבחנה בין ידע דקלרטיבי לידע פרוצדורלי, אבל בכל זאת מעט שונה. לצורך ההדגמה אני מושיט את יד ימין וממשש את יד שמאל בניסיון להרגיש את העצמות שמתחת לשרירים והעור, את כלי הדם, את מרקם השריר והעור וכן הלאה. כעת אני הופך את התפקידים, מי שהייתה היד הממששת הופכת להיות נושא המישוש. לכאורה בשני המקרים שתי הידיים נוגעות זו בזו ואין כל הבדל בין שני המקרים אבל בכל זאת יש הבדל. אותה יד יכולה לתפקד פעם כאובייקט ופעם ככלי. כשהיא אובייקט הרי היא גוש בשר המוחש מבחוץ. כשהיא כלי הרי היא צינור שדרכו עוברת התחושה, בלתי מוחשת בפני עצמה. היא כלי, כלומר היא שקופה. באותו אופן בדיוק יכול ידע לשרת כאובייקט או ככלי. כאשר ידע הוא אובייקט הרי שאני מודע לו, מסוגל לדבר עליו, להתייחס אליו, לעצב אותו מבחוץ. כאשר ידע הוא כלי הוא הופך להיות לשקוף, הוא משרת אותי כדי לחוש ולהבין דברים חדשים, אבל הוא עצמו חלול ובלתי מודע לי[iii].

התיאוריה והאינטואיציה: כשהרופא למד את מלאכתו בבית הספר לרפואה היה עליו לפגוש כמויות עצומות של ידע, היה זה הוא, האדם החי, שפגש את הידע שמחוץ לו. הידע בהכרח היה אובייקט, נושא להסתכלותו. למעשה הידע הזה לפחות בשנותיו הראשונות בעבודה ממש הסתיר ממנו את המציאות. הוא המשיך להסתכל עליו במקום להסתכל על הממשות. אבל ככל שעבר הזמן הוא התחיל "לשכוח" את הידע. הידע הפך מאובייקט לכלי חלול אשר בעזרתו הוא מסתכל, מבין, חוקר את הממשות. "שכחה" זו שמאוחר יותר גילו אותה אנשי המחשבים כשניסו לבנות מערכות מומחה אינה נובעת מהסתיידות העורקים במוח, זהו חלק מתהליך בריא, חלק מתהליך שבו הופך הטירון הממוקד בידע דקלרטיבי למומחה אשר ממוקד בממשות. הידע הפך להיות לידע חלול, אם תרצו, מיקרוסקופ אשר דרכו הוא מסתכל על העולם. מיקרוסקופ חייב להיות "שקוף", אחרת הוא אינו משרת את מטרתו. הנפח חייב "לשכוח" את הפטיש כדי לעצב היטב את הברזל.

האדם השלם: במילים אחרות אפשר לומר שהידע הותך אל תוך האדם עד כי שוב אי אפשר להפריד בינו לבין הרופא. כמו המשקפיים ששוכחים אותם, כמו הפטיש ש"נשכח" כך הוא הידע לגבי הרופא. אין זה דבר נוסף לרופא אלא חלק מעצמותו, חלק מתבנית הבנתו, חלק מן האופן בו הוא פועל ומתקשר עם העולם. זהו האופן המיוחד בו הוא מעביר את קשת ההבנה שלו על פני המציאות. ידע כזה אינו משהו שנמצא מוכל אצל הרופא בראש כמו גרגירי חומוס בצנצנת, אלא הוא הצנצנת בעצמה שעתידה לקלוט גרגרי מציאות אל תוכה ולעבד אותם בדרכה המיוחדת.

בורר תחנות: משל שמשמש אותי לצורך הבהרת עניין זה הוא משל בורר התחנות. כאשר אנו מסובבים את בורר התחנות ברדיו בחיפוש אחר קול המוסיקה אנחנו משנים את המערך הפנימי שלו כדי שהרדיו יוכל לקלוט משהו שלא קלט לפני כן. זהו בדיוק מצבו של הרופא המומחה. הוא מבין, קולט, תופס, רואה דברים שלפני כן לא ראה. הוא "רואה" את המחלה. ולא מכיוון שהוא משווה אותה למה שכתוב בספר בפרק כב' , כך נוהגים הטירונים, אלא משום שהוא רואה, נפתח אצלו "איבר" חישה חדש. הוא מסוגל להדהד עם מציאות שלפני כן הוא לא היה מסוגל להדהד עמה. ואכן כשאנו פותחים את ראשו של הרופא אנחנו לא מוצאים שם ידע, לא יותר מאשר נמצא את הרקוויאים של מוצארט כשנפתח את מקלט הרדיו. לא שבעיית הגוף נפש נפתרה כאן, חס וחלילה.

בננות ומשברים: דרך אגב הרופא הוא אדם שלם ומה שעיצב את אותו איבר חישה מופלא שלו אינו רק הידע התיאורטי שלמד בבית הספר לרפואה אלא מגוון רחב של מפגשים עם אנשים, דעות, מצבי חיים, בננות, משברים וכן הלאה. אותו איבר מופלא שלו ניזון מהרבה מאוד דברים, היות והוא מעין יצור חי הרי שהוא דואג להזין את עצמו והרבה פעמים אין זה חומר תיאורטי, אלא ממשות חיה, אשר ערכה התזונתי הרבה יותר גבוה מנייר נטול עץ. קוראים לזה ניסיון.

אהבה ושלום: אבל הרופא הוא גם אדם ולא כל אדם הוא גם רופא. לכל אדם יש איברי חישה כאלה המרחיבים את עולם התפיסה שלו. כל אדם רואה לא רק בעזרת עיניו אלא גם בעזרת הבנתו. הבנה שחלקה מולדת וחלקה פרי ניסיון מחייו בתוך העולם. קשה פה לעשות חלוקות, אצל האדם הבריא ההבנה היא אחת, מחולקת אמנם לתתי מחלקות אבל בכל זאת היא שלם. כל דבר שהאדם תופס ומבין, יכול לשמש לחומר גלם לבניית מערך ההבנה כולו. כשאנחנו עושים מתמטיקה אנחנו משתמשים בידינו רגלינו ובטננו לא פחות מאשר בראשנו. המטפורות הבסיסיות, אלא של שיווי משקל, פרופורציה, שברים, מובנים על ידינו כיוון שאנחנו בעלי גוף, אנשים החיים בתוך העולם. ומפגשים עם המתמטיקה בתורם משפיעים על האופן בו אנחנו אוכלים, הולכים או מבינים יחסי אנוש[iv].

מה הוא ידע: ועל כן כעת כשאני מתבקש לענות על השאלה מה הוא ידע הרי שאני יכול לומר שלפחות במובן אחד ידע הוא תבנית פעולה. אני מעדיף לקרוא לו סוג של ריקוד שכן "תבנית" מרמזת על משהו סגור וקבוע מראש מעין תגובה מתה וידע המותך באדם הוא משהו דיאלוגי, הרגיש לסביבתו. כלומר, זו היכולת/הנטייה של אדם לתקשר ולנוע באופן מסוים. אין שם שום דבר שנמצא בראשו של הרופא המומחה. ידיעה היא הנטייה שלו להדהד עם הממשות באופן שהיא מניבה הבנה – "הרי ברור זו שחפת". אם תתעקשו הוא יוכל לספר לכם אחרי זה מדוע הוא חושב שזו שחפת, אבל הוא לא היה צריך להסביר את זה לעצמו, הוא ראה. באותו אופן מי שניגש לפתור בעיה בפיסיקה מוצא את עצמו משתמש בידיעה "שקופה" אשר מביאה אותו אל הפתרון. הוא יודע לרקוד טוב בפיסיקה. הוא הצליח "לראות" את הפתרון. ידע כזה איננו אובייקט, לא יותר משתנועה היא אובייקט, והוא לא נמצא בשום צורה סטטית אגורה בראשו של האדם. בפרט אין זו תמונת מראה של המציאות, לא יותר משהפטיש אינו תמונת מראה של האובייקט עליו הוא פועל[v].

החצי השני: אבל זו רק חצי התמונה, החצי של "הידע ככלי", ומה לגבי "הידע כאובייקט"? יתר על כן עד כה דיברנו על המומחה שהידע הוא כבר חלק ממנו אבל מה לגבי הידע שנמצא מחוץ לאדם? איזה סוג של דבר הוא? באיזה אופן הוא קיים? מכירים את הסיפור על אותו דירקטוריון שמנהל וויכוחים ארוכים על מאה שקל יותר או פחות אך אשר מעביר החלטות במיליוני שקלים ברגעים ספורים? זה קשור למידת החיבור שיש לנו עם מאה השקלים והמופשטות של מליון השקלים. בכל אופן נדמה לי שהחצי השני הזה מכין לנו וויכוחים מרים. רוב רובו של הידע, הייתי מסתכן ואומר 99 אחוזים, הנו הידע מן הסוג שדיברתי עליו עד עכשיו, רוב רובו של המוח שלנו קשור לידע הזה, ליכולת שלנו ללכת, לדבר, לחשוב, להרגיש, לזהות, לתפוס, בקיצור לפעול בעולם אנושי ופיסיקלי. פחות מאחוז קשור לאותו ידע אובייקטיבי ותרבותי. את המיליון דולר כבר אמרתי, אבל רק עכשיו כמדומני נתחיל בוויכוח האמיתי.

על מה רחל בוכה: במובן הזה אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אבל הייתי נזהר מלכנות ידע פנימי זה בשם "ידע לא מודע". כלומר, אין הוא ידע "מוחבא" כשם שלבנה מוחבאת באפלת מחסנים. גם אם נאיר את המקום באור גדול לא נראה שם שום "ידעאוביקט". למעשה הידע הזה המותך לתוך האדם הוא חלק מן ה"אור" שלנו. כלומר חלק מן היכולת לראות באופן בהיר ובעל משמעות את העולם סביב. ראו למשל את האופן בו אנו מבינים פנים של אדם ומסוגלים לומר על אדם מסוים שהוא עצוב, נרגז, בלתי מרוצה, כועס, עומד לבכות, ועוד אלפי בני גוון של רגשות. אנחנו רואים את זה ממש בפניו של אדם מוכר ואנחנו רואים את זה בשל הידע שלנו. אבל הידע הזה אינו ידעאוביקט הוא אינו מנוסח במשפטים מסוג "זווית פה 37 מעלות, בצרוף חוסר סימטריה בפנים, כיווץ קל בלחי שמאל ורעד קל בעפעפיים פירושו שרחל עומדת לבכות". לא נגלה שום דבר כזה באפלת הראש גם אם נאיר את המקום בפרוז'קטורים אדירים. לפיכך לא צריך לבלבל בין ידע זה והעובדה שהוא לא מודע לבין ידע אחר שיכול להיות אכן מוצפן באפלת ההדחקה, כמו למשל זכרון טראומת ילדות או דברים דומים לזה.

חיים: חיים הוא לא רופא, למעשה הוא די הולך בטל, ויחד עם זאת הוא מומחה בתחומים רבים מאוד. למשל הוא מומחה בזיהוי של מצבים חברתיים מורכבים, הוא מומחה בכשרי תפיסה שונים, הוא מומחה בדיבור, הוא מומחה בקריאת עיתונים ואיתור המודעות המעניינות, הוא מומחה במציאת ספרים מעניינים בספרייה, בהכנת קפה ובשתייתו, בזיהוי אנשים חשובים גם אם אינו מכיר אותם, הוא מומחה בנהיגה, הוא מומחה בטיטוא, בשטיפת כלים ועוד ועוד. אני אומר את כל הדברים הללו על חיים לא מכיוון שהוא יותר טוב בהם מאשר אנשים אחרים אלא מכיוון שהוא הגיע בעשייתם למדרגה כזו שהם נעשים באופן טבעי וזורם מבלי שיצטרך להתעכב ולהסביר לעצמו באופן מודע איך לעשות את מה שהוא עושה[vi]. עכשיו, חיים זה, יום אחד הלך לאיזה מקום ושם אמרו לו שבאיי מרוקוקו שבאוקיינוס השקט גילו זן מיוחד של לטאות שמסוגל לקיים יחסי מין ממרחק. קוראים לזה "רבייה טלאופטית" (לא לערבב עם טלפתיה).

מידע וידע: זו פיסת מידע הגונה, אפשר לספר אותה במסיבת החברים הבאה ולצחוק על חשבון הלטאות המסכנות ולהזכיר כבדרך אגב כמה מכרים רחוקים שנדמה שגילו את זה לפני הלטאות. זה ללא ספק שייך למחלקת ה"ידע כאובייקט". אבל מה זה בעצם? יש הנוהגים בשלב זה להבחין בין מידע (אינפורמציה) לבין ידע. על פי הסבר אחד אינפורמציה זה מה שיש בספרים וידע זה מה שיש לאדם בראשו כאשר קרא את הספר ושילב את האינפורמציה בכלל מערך הידע שלו. למעשה ההבחנה הזו נעשתה אד הוק בעקבות ההתעסקות באמצעי תקשורת ומתוך איזו תחושה שקיים איפושהו גבול איכותי העובר בין אותות אלקטרוניים לבין חווית ידע של אדם. היכן בדיוק עובר הגבול הזה, זהו דבר הנתון לפרשנות. לי נדמה שהרבה פעמים מניחים אותו במקומות מיותרים ולא מניחים אותו היכן שהוא באמת נחוץ.

אותות אלקטרונים: מושג האינפורמציה הוא אחד מאותם מושגים טכניים אשר התערבב בשפה הטבעית שלנו, הפך להיות לרב משמעי, ונוצל בחזרה בתחומים הדיציפלינרים בהתעלמות מן הרב משמעות שלו. במובן הצר ביותר, אותו טבע שנון, אינפורמציה מוגדרת כירידה במידת אי הוודאות של מערכת. לא להיבהל. אפשר להסביר את העניין באופן פשוט. ניקח למשל פועל שלא יודע לדבר עברית ואשר מוטל עליו לעשות אחד מחמש פעולות בסיסיות. מנהל העבודה מחליט לסמן את הפעולות האלה על ידי הרמת אצבעות, אצבע אחת לפעולה א' שתי אצבעות לפעולה ב' וכן הלאה. אין שום קשר ישיר בין מספר האצבעות לבין הפעולה (למשל הרמת אבן). יש להרמת אצבע משמעות רק משום שהוגדרה בתוך מערכת סגורה. אם למשל מנהל העבודה היה מרים פתאום את המרפק שלו, או את הרגל שלו, לא הייתה שום דרך לפועל להבין מה הוא רוצה ממנו. בעצם כשהוא מרים שתי אצבעות הוא אומר "אני מתכוון שתעשה את הפעולה הזו מתוך סדרת החמש הפעולות ולא את האחרות שהיית יכול לבצע באופן מקרי". הדבר עובד מכיוון שיש בדיוק חמש פעולות ובדיוק חמש אצבעות ביד אחת. וכך עומד הפועל על הגג כולו חדור אי ודאות מה הדבר שעליו לבצע עכשיו מתוך חמש הפעולות עד אשר מרים מנהל העבודה אצבע אחת והוא שובר את הלבנה לשניים. בשפה המקצועית אנחנו אומרים שאפשר לקדד את הפעולות בתוך האצבעות. אבל שוב, שתי אצבעות מורמות אינן קשורות בשום קשר אימננטי לפעולת הרמת האבן. הדבר קשור להגדרת המערכת הסגורה המסוימת הזו. אם מנהל העבודה יזמין את הפועל לארוחת ערב אצלו בבית ובמקרה ירים אצבע לחטט באף יהיה זה מטופש מאוד מצדו של הפועל לשבור את השולחן. ובכל זאת משהו דומה לזה קורה לאנשים הטובים ביותר.

הרקוויאם של מוצארט: באופן עקרוני ניתן לומר שאפשר לקדד כל דבר, אבל מכאן להגיע למסקנה שהעולם כולו אינו אלא אינפורמציה זה טעות שנקראת "לשבור שולחן אצל מנהל העבודה". אפשר למשל לתרגם את הרקוויאם של מוצארט לאותות אלקטרונים אבל בשום צורה לא זהה סדרת האותות האלקטרונים עם הרקוויאם של מוצארט. האותות האלקטרונים רק אומרים למכשיר מסוים שמכל מצבי המכונה האפשריים שלו (והמערכת חייבת להיות סגורה) עליו להפעיל מצבים כאלה ולא אחרים. בכוונה אני מדגיש כל פעם מחדש את "הלא אחרים" כיוון שזה אכן המשמעות של קידוד – בחירת אפשרות – אותה סדרה של אותות היא נעדרת תוכן בפני עצמה. או מוטב, התוכן שלה הוא נעדר כל משמעות לצורך העניין, באותה מידה יכולתנו לקדד את זה במספרים, באותיות, בדגלים או בכל דבר אחר. המשמעות היחידה היא בסימון אפשרות אחת מיני אחרות.

אנחנו רואים: הדבר מבלבל. מבלבל עד כדי כך שיש אנשים שסבורים שהמחשב רואה, שומע, ואפילו מבין, רק מכיוון שהוא יכול לעבד אינפורמציה. בכל זאת, אפילו הם הרגישו חוסר נוחות מסוים וניסו בשל כך לכפר במקצת ולהבחין בין אינפורמציה לידע. אבל מה שיש לנו כאן למעשה זו אותה הבחנה נושנה ומוכרת בין צורה למשמעות. אם תרצו בין גוף לנפש. העובדה היא זו: אנחנו רואים ולא כמו הבליינדסייט. במילים אחרות תהום פרושה בין האינפורמציה האגורה במחשב לבין הידע ה"אגור" בראש של האדם (גם כשמדובר בידעאוביקט) אלה שני סוגים שונים לחלוטין של דברים. לאינפורמציה האגורה במחשב אין שום משמעות אינהרנטית. לעומת זאת הממשות כפי שאנו חווים אותה היא כולה משמעות אינהרנטית.

הוראה ומשמעות: לא להתבלבל גם כאן, ההבחנה בין אינפורמציה לידע היא לא ההבחנה בין מסמל למסומל. זה נכון שאנחנו משתמשים בשפה כדי לסמל דברים, אך גם בשימוש שלנו במילים קיים רובד של משמעות מעבר לרובד של הוראה[vii]. המילה לא רק מצביעה על דבר מחוץ לה אלא היא גם בעלת משמעות פנימית. לא כן הקידוד בזיכרון המחשב.

נגרים: אחת הטענות הקיצוניות הנובעות מן הבלבול שתואר למעלה היא הטענה שניתן לתרגם את עבודת הנגרות לסדרה של משפטים מילוליים ושבדרך זו לא נאבד שום דבר. זה רעיון מאוד מפתה שכן משמעותו היא שדי להכיר את המשפטים האלה כדי להיות נגר. כל כמה שנשמע הדבר אולי מגוחך, זה גם הקו המנחה של מלאכת ההוראה. אבל העובדה היא זו: גם אם נגר א' יכול לדבר עם נגר ב' ושהם יבינו זה את זה אין זה אומר שניתן לתרגם את מלאכת הנגרות לסדרה של משפטים. כאשר נגר א' אומר "עץ בוק" יש לזה משמעות שאותה מסוגל להבין נגר ב' מכיוון שהוא פגש הרבה מאוד עצי בוק והמפגש זה היה מפגש ממשי. זה בדיוק אותו רעיון מוכר לרבים – עיוור לא יבין מה זה צבע אדום. אתה צריך להיות נגר קודם שתוכל להבין משפטים בנושאי נגרות. דבר זה נובע ישירות מהגדרת האינפורמציה של שנון. זה נכון שבמובן מסוים כל אחד מאתנו הוא גם נגר, שהרי "נגרות" היא לא מלאכה המתבצעת במאדים, ולכן גם מי שאינו נגר מבין משהו במשפטי נגרות, אך אין זה מוריד מעוצמת הטענה: אתה צריך להיות נגר כדי להבין משפטים בנושאי נגרות.

לספר לחברים: נחזור לחיים. חיים שמע את מה ששמע ומייד הבין את מה ששמע. הייתה לדברים משמעות עבורו. אולי לא המשמעות שתהייה לאנשים אחרים, מלומדים יותר, אבל הייתה למילים משמעות עבורו. אלה לא היו רק הברות מקודדות. היה להן תוכן. זה נבע מכך שהוא אדם חי ומשוחח, חי ממש בתוך עולם רווי משמעות. בשפה שלי אני אומר: היה לו קודם לכן, ידע ככלי שאפשר לו "לרקוד" עם המשפט החדש באופן שהניב משמעות. הוא לא בדיוק הבין איך הדבר הזה "רבייה טלאופתית" קורה, אבל הוא הבין משהו. ובמובן זה, אם כן, המשפט הזה לא היה רק פיסת אינפורמציה אלא ידע של ממש. אמנם עדיין, בשלב זה ידעאוביקט. עכשיו, חיים, הוא לא זואולוג או משהו כזה, מה שעניין אותו זה החברים שהוא עתיד לפגוש ביום שישי. היה חשוב לו לזכור את הידע הזה. לא יותר מדי להבין אותו. רק מספיק כדי שיוכל לספר אותו אחרי זה. ולמעשה הוא נשאר אצלו בגדר "ידעאובייקט" שהוא שולף למטרות בידור ותו לא. הידע נשאר אצלו לא מפותח, כמעט מת.

זואולוגים ופרות: אבל לחיים יש חבר זואולוג, קוראים לו אורי. כשאורי שמע על כך עולמו סער עליו, מיד ביקש מחיים לדעת מאיפה שמע על זה. חיים לא זכר בדיוק, ואורי חיפש לשווא באינטרנט את איי מרוקוקו. אורי בוחן את הידע הזה אחרת לגמרי מחיים. עבורו לידע הזה יש השפעה עצומה על כלל מערך ההבנה שלו. ואכן אחרי הרבה חודשי מחקר התיאוריות הבסיסיות של אורי על החיים השתנו. למה הדבר דומה? לאופן שבו האדם לועס ומעכל את מזונו. "ידע אובייקט" כמוהו כמזון אשר האדם המבין מנסה לעכל. הוא לועס ומפורר אותו בעזרת הכלים הטבעיים שלו (פה, שיניים, מערכת עיכול, מחזור הדם וכו') ואותו מזון במוקדם או במאוחר יהפוך לחומר הגלם לאותם כלים טבעיים, לחיזוק השיניים והפה, למתן אנרגיה לפעולת העיכול. חיים לעומתו רק העלה גירה. הוא לא ניסה לעבד את הידע החדש, רק לשמור אותו בצורתו המקורית. הוא לא החכים, תבונתו לא התפתחה.

Buy cheap Viagra online

גברת שקשיפשיצקי: אני חושב על זה: אנשים שכותבים ספרים לבתי ספר בדרך כלל מנסים לעשות אותם פשוטים ביותר, מנקים כל רב משמעות, מבקשים להקל עד כמה שניתן על התלמיד, להוציא דברים מסובים מדי או דברים שיש וויכוחים עליהם, בסוף כל פרק עורכים סיכומים של הנקודות העיקריות. הם מדגישים מילות מפתח, עורכים טבלה של שאלות חשובות ותשובותיהן וכן הלאה. במובן מסוים זה כמו פרסומת. המסר צריך להיות פשוט, חד, ברור, מובן לקהל רחב ביותר. התלמיד שמתרגל לחומר הלעוס הזה מפסיק להתיחס אליו בתבונה, הוא אינו מנסה להתעמק בו שהרי אין בו שום עומק, הוא לא מנסה למצוא בו משמעויות חבויות ליודעי ח"ן, שהרי כל הרב-משמעות הוסרה מן הטכסט. אין פה איזה חוכמה שאינה צועקת ומכריזה על עצמה באותיות מודגשות ובחזרות אין ספור. צריך להיות חמור אמיתי כדי לפספס מה רוצים ממך. הכל בטוח, פתוח, חשוף, עד כדי טריוויאליות, לא משאירים שום פינה אפלה לספק או שאלה, שום בדיחה למי שיצליח לפצח את הקוד, אף ילד נבון לא יקבל כאן קרדיט על הנסיון לראות מעבר או לקרוא בין השורות. אין "מעבר". בין השורות יש רק כלום לבן. האם זה פלא שאחרי הרבה מפגשים עם טכסטים מסוג זה מתחילים הילדים להתייחס אל עצמם כמפגרים? המצחיק הוא שכותבי הספרים נעשים מתוחכמים משנה לשנה. ככל שהתלמידים מפגרים יותר כך הם עורכים את ספריהם באופן פירסומאי יותר. זו ממש מלחמה. מי יצליח להיות שטחי יותר.

ידעאוביקט: ובכן האם קיים ידע מחוץ לאדם או למפגש אדם-עולם? האם עץ שנופל ביער ואין איש שם ששומע אותו משמיע קול? האם הכסא האדום שלי עדיין אדום בחושך? האם הוא עדיין אדום בעולם של עיוורים? אני לא יודע אם יש משמעות בכלל לשאלות אלה. כדי לעשות לעצמי את הדברים פשוטים, במקום לדבר על ידעאוביקט כמין דבר הנמצא שם מרחף בחלל, אני רוצה להתמקד במפגש בין אדם לידעאוביקט. אני רוצה לדבר על אותו רגע אשר בו הידע החדש עדיין אינו חלק ממערך ההבנה של האדם והוא מתבונן בו מבחוץ, בוחן אותו ועושה אתו משהו. כעת, מפגש מסוג זה, כמו הרבה מפגשים אחרים יש לו שני צדדים ומכיוון שכל צד יכול להיות מעוניין או לא מעוניין במפגש אנחנו מדברים בסך הכל על ארבע אפשרויות של רצונות ואי רצונות הדדיים. לא כל האפשרויות מעניינות במידה שווה לעניינינו.

שתי סיבות טובות: אני אומר שיש בעיקר שתי סיבות טובות שבשלהן אדם יכול להיות מעוניין במפגש עם ידעאובייקט, כלומר, עם ידע מומלל, מאורגן, מתובנת על ידי בני אדם אחרים. זה לא אומר שאי אפשר להסתדר ללא מפגש זה. זה גם לא אומר שמפגש עם ידעאיבקט של אנשים אחרים הוא תנאי להיווצרות ידע (כלי או אובייקט) אצל אדם. זה רק אומר שיכולות להיות בעיקר שתי סיבות טובות לשחר אחרי ידע. סיבה אחת היא הסיבה התועלתנית. ידע תועלתני הוא אותו ידע שנועד לעזור לאדם במילוי משימה מסוימת ומוגדרת. למשל לבנות תוף גדול. אין שום צורך שידע כזה ישכון בראשו של אדם כידעאוביקט מראש. הרי עד לפני חודשיים לא ידעתי שאני עומד לבנות תוף, אבל כעת שאני יודע אני אוסף הרבה חומר על בניית "טייקו" (סוג של תוף יפני). יש הרבה דרכים לעשות זאת. היות ו"לבנות תוף" הוא תשוקה שלי, כל ידע חדש בהקשר לזה מיד מוטמע ומעוכל ומתקשר לידע קודם שיש לי באופן כזה שמאיר את עיניי. לפעמים אני לא מבין אבל "רושם" את זה היכן שהוא ואחרי תקופה פתאום הכל נעשה מובן. אני מוצא את עצמי מתעניין בשיטות לעיבוד עורות, מגלה לראשונה שחביות של יין אינן מודבקות, שיש באפריקה עץ קשה מאוד, שיש עץ אחר ודומה בארצות הברית שעושים ממנו מקלות ביסבול, שיערות מסוימים ביפן כמעט ונכחדו, ועוד הרבה מאוד. את כל הידע הזה אני שולף בקלות. זה קשור לתשוקה. אחרי שמסתובבים בעשרים חנויות בחיפוש אחר עור מתאים כבר לא זוכרים כל חנות אבל מתקבלת תבנית – לידיעה שכבר כמעט לא מעבדים עורות בארץ יש מובן מוחשי מאוד. הנקודה החשובה בעיני היא שידע תועלתני אינו מאורגן ומתויק באופן מופשט. הוא מאורגן ומתויק מסביב למשימה. זו המשימה שנותנת לו את משמעותו. מן הסתם אותו ידע שנפגשתי עמו כידע אוביקט יהפוך לכלי במהלך הזמן ויתרום לי כאשר אהיה עסוק במשימה אחרת שאיש אינו יכול היום לחזות מה היא תהייה. בכל אופן זהו הידע התועלתני. בצדו ישנו הידע הבלתי תועלתני. אני משחר אחר ידע מסוג זה לא כי אני צריך אותו לביצוע משימה, אלא כיוון שהוא עוזר לי לדעת מי אני ומה אני רוצה, הוא עוזר לי "לחלום". אני קורא לידע זה גם "ידע מעיר". ערכו הוא באותו זעזוע שהוא מזעזע את מערך ההבנה. למשל אני מחפש אחר תיאוריות חדשות בתחום הפיסיקה מתוך אותה תשוקה להתחדשות, להתרעננות, להתעוררות. ידע כזה אינו דרוש לי לשום מטלה מעשית. הוא דרוש לי כדי לפתוח את אופקי, לעזור לי לעוף.

התשוקה: שתי הסיבות הטובות הללו קשורות לתשוקה ולא במקרה. התשוקה במקרה הזה מהווה חומר אינהרנטי של הממשות האנושית. לראות, לשמוע, לחשוב, להרגיש, אינו רק אקט של עיבוד אינפורמציה. הוא גם לא רק מעשה של התבוננות פסיבית, בראש ובראשונה הוא אקט של תקשורת, של שיח, אשר הפן המהותי ביותר שלו הוא היות האדם בעל רצון ותשוקה[viii]. ללא תשוקה זו אובד לידע אותה איכות העושה את הידע דומה כל כך ליצור חי הניזון גדל ומתפתח, שולח שורשים וענפים בחיפוש אחר עוד דוגמאות, עוד הכללות, עוד ידע.

הסיבות הרעות: אבל בדרך כלל אנשים משחרים אחר ידעאובייקט בשל סיבות רעות שאולי העתיקה ביותר וכנראה גם המרכזית עד היום היא כדי להשתייך למעמד. הבוז שתארתי בתחילת החיבור אינו שונה במאומה מן הבוז שחש הלורד האנגלי כלפי בן הפועלים האוכל בידיים. הרעיון הבסיסי הוא זה: יש שפה לאצילים ויש שפה לפועלים ודבר זה, יותר מאשר הלבוש והכסף, מאפשר לשמור על טוהר המעמד. דרך אגב אף אחד לא מנסה להסתיר שזה כך, לרובה של האוכלוסייה ברור שהולכים לאוניברסיטה כדי לעשות תואר, וגם התמימים שבסטודנטים עוברים את אותו תהליך של אינדוקטרינציה שעיקרו ללמוד לדבר בשפה הנכונה ולשחק אותה. כשהאבא אומר לבן שלו "אתה צריך לדעת דבר מה" הוא מתכוון לדבר מאוד מסוים, הוא מתכוון בעצם לאותו "גוף ידע" שמסיבות היסטוריות מסמל את השייכות למעמד שאליו משתייך במקרה גם הזכר האירופאי הלבן, בן הטובים[ix]. טוב, לפעמים קורים דברים טובים גם מתוך סיבות רעות, אבל במקרה הזה, אותה זיקה אדם-ידע, רק מנציחה פולחן ריקני שנוגס שנה אחר שנה במאגר התשוקה האנושית, כלומר במאגר התבונה האנושית שהרי אלה לא שני דברים שונים. ללא הבנה זו כל הניסיונות ל"טיפוח החשיבה" בעזרת טכניקות למיניהן הן מגוחכות ומהוות עוד דוגמא למה שאמרתי שתי שורות למעלה.

לוח הכפל: האם יזיק לנו לדעת את לוח הכפל בעל פה? לא, אני מניח שלא. למעשה למי שמתעסק במתמטיקה זה עשוי להועיל מאוד, זה יעזור לו לראות כל מיני דברים במתמטיקה. אבל זו לא השאלה. השאלה היא האם יש מקום למפגש כוחני של אדם עם לוח הכפל. כלומר, האם יש חשיבות שאדם מסוים ילמד את לוח הכפל למרות שהוא אינו זקוק לו באופן משימתי ולמרות שלידע הזה אין כל איכות מעוררת עבורו, להפך, היא רק עושה אותו אטום ומנומנם? זו לא שאלה פשוטה. יותר מדי מהרו לענות עליה בחיוב במהלך ההיסטוריה של החינוך. יותר מדי התעלמו מאותו ילד טיפוסי שעונה נכון במבחן על תרגיל ה"שבע כפול שבע", אבל בבגרותו מזמין מודד כדי לחשב את שטח האולם אותו הוא רוצה לכסות בשטיח מקיר לקיר. אני מכיר בורות עמוקה יותר מזו של מי שאינו יודע את לוח הכפל בעל פה, זו הבורות של מי שתבונתו נשחקה. מי שאיבד את רצונו ונכונותו לפעול על הידע באופן תבוני ואחראי.

הפדגוגיה של הלא נודע: לפיכך אין זה מתפקידו של המחנך בבית הספר "להעביר ידע". אמירה מרגיזה זו לא באה להוריד מערכו של הידע לכשעצמו, או להגיד שכל ילד צריך להמציא מחדש את הידע של האנושות. זה ילדותי. היא רק באה למקם את יחסי האנוש בין מבוגרים לילדים בתוך מערך אנושי ותבוני יותר, מערך בו התשוקה היא מילת מפתח. אותה מלאכת ידענות לשמה שאינה מיועדת לעורר או לשרת מטרות מוגדרות היא אכן לא בריאה. אסור שהזיקה בין אדם לבין ידע חדש תהייה זיקה טכנית המוכתבת על ידי "סילבוס"[x] או מטרות חיצוניות. הבעייתיות אינה בידע או באדם היודע, אלא באיכות המפגש בין אדם שלם לבין ידע חדש. בוודאי שאין כל רע באדם שיודע את לוח הכפל וזה משרת אצלו את הבנתו בעולם. רע המצב שבו ילד שאין לו ידע זה צריך להיפגש

עמו כאובייקט ולהשאיר אותו ככזה מכיוון שהוא חסר את התשוקה הנדרשת להטמעה. רע כאשר הידע הזה במקום לשרת את האפשרות לראות, ובמובן סמלי להוסיף אור לעולם, משמש כדי להסתיר, למשל כדי להעמיד פנים שבן אדם הוא חכם ומבין בשעה שכל מה שהוא יודע זה לפעול באופן מכני. רע כאשר מבקשים מילדים לשמור את הידע כחבילה אותה הם מתבקשים לשחזר בשלמות בעת מבחן, בשעה שידע זה מן הראוי שייהפך לכלי העוזר לאדם להפוך למומחה, אדם שהשכחה היא חלק מהגדרתו, אך שיחד עם זאת יודע לרקוד. בכלל אנשים לא רוקדים מספיק.

מורה דרך: אין זה אומר שהאנושות אינה זקוקה ל"מורים". הרבה אנשים בשלבים שונים של חייהם יוכלו להיעזר במורי דרך – אנשים שיעזרו להם להגיע לכל מיני מקומות שהם שואפים להגיע אליהם. אבל מורי דרך אלה הם לא "מעבירי ידע". גם אין זה אומר שאנשים בשלבים שונים של חייהם לא יכולים להיעזר ב"מרצים", אנשים המומחים במקצועותיהם ואשר מדברים על כך במילים ובתיאוריות במסגרת ימי עיון או סדנאות מיוחדות (כלומר מעבירים ידע), ובמיוחד בכתב, כמו חיבור זר למשל. אבל מכאן ועד לחרושת הידע של בית הספר המודרני יש מרחק רב מאוד.

"רבייה טלאופטית": ולמי שבכל זאת נשאר סקרן בעניין הרבייה, המנגנון בסך הכל אינו מסובך כל כך. תחשבו על העצים למשל, או באופן מטפורי על החינוך.

הערות:


[i][i] בשנים האחרונות קיבלה "ההכרה" מקום של כבוד בפסיכולוגיה המחקרית לאחר שבמשך שנים רבות לא ידעו איך "לבלוע" אותה. הבעיה המרכזית נשארה בעיית החוויה, דומה שבשפה ההישרדותית היה אפשר להסתדר מצויין בלעדיה ובכל זאת היא כאן. בהקשר לזה מעניין לקרוא את מאמרו של D. Chalmers שנקרא “Facung Up the problem of Consciousness” ושהופיע בJournal of Consciousness Studies 1995

[ii] לדריפוס יש מאמר מצויין בעניין זה בין היתר הוא חקר מורים לטיסה שהם מומחים בתחומם והסתבר שהם לימדו פרחי טיס לנהוג בדרך אחת בעוד שהם עצמם פעלו בדרך אחרת לגמרי. יתר על כן, הם לא היו מודעים לכך, הם היו משוכנעים שהם נוהגים כפי שהם מלמדים. Dreyfus, E L. (1996) The Current Relevance of Merleau-Ponty`s Phenomenology of Embodiment.

[iii] הבחנה דומה ניתן למצוא אצל פיאז'ה שבמשך חייו התעסק רבות בשאלה "מה הוא ידע". פיאז'ה מדבר על סכמות שעוברות ללא הרף שינויים ותיקונים והמשמשות ככלי לתפיסת המציאות. תהליך זה הקורה כתוצאה ממפגש אדם-עולם הוא העומד בבסיס ה"קונסטרוקטיביזם".

[iv] בהקשר זה מעניין לקרוא את ספרו של ג'ונסון שנקרא "הגוף שבתוך הראש" בו הוא מצביע בדוגמאות רבות כיצד השפה והחשיבה מושפעת עמוקות מן הפעילות הגופנית שלנו בעולם Johnson, M. G. (!987) The Body in the Mind.

[v] ביקורת מקיפה ומעמיקה של הגישה הייצוגית אפשר למצוא בספרו של בני שנון. הגישה הייצוגית שהיא עדיין הגישה המרכזית בפסיכולוגיה המחקרית רואה את האדם בעיקר כמערכת המעבדת ייצוגים מנטליים של המציאות הנמצאים בראשו. Shnon, B (1993) The Representstional and The Presentational

[vi] יש ספר יפיפה של רומנישין בו הוא מתאר את העולם הפסיכולוגי היומיומי שאנו חיים בו ועד כמה הוא שונה מן העולם שאנו מדווחים עליו כרציונליסטים בני התרבות של המאה העשרים. Romanyshyn, R. D. (1982) Psychological Life.

[vii] ראה אצל פרגה הבחנה בין הוראה למשמעות

[viii] בהקשר זה מעניין לקרוא את הפילוסוף שופנהואר ("העולם כרצון ודימוי") שדיבר על הרצון כמשהו קודם ומשתית לכל גילויי ההוויה וכן ניתוח של רולו מיי בספר שנקרא "אהבה ורצון" ובו הוא מזהה בתור הבעיה החמורה ביותר של תרבותנו את אובדן היכולת לרצות. מסקנות דומות אפשר למצוא גם אצל אריך פרום ושורה ארוכה של הוגים אקזיסטנציאלים.

[ix] הדים לביקורת על המודרניות שהתיימרה להיות נציגת הנאורות ובעיני רבים בדור הפוסט מודרנית נתגלתה כעוד ביטוי של אתנוצנטירות תרבותית ניתן למצוא בין היתר בקובץ מאמרים בעריכת אילן גור-זאב תחת הכותרת "חינוך בעידן הפוסטמודרניסטי".

[x] משה קליין, ידידי, כותב סילבוס כך "סי-לבוס" ("כן, בוס, מה שתגיד")

שני סוגים של בורות

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

כשאני מציע לסגור את בתי הספר, מיד קמים עלי להוכיחני – אם נבטל את חוק חינוך חובה, אם נבטל את בתי הספר, כיצד ילמדו הילדים? האם אין כאן מרשם בדוק לבורות? האם לא נטפח בדרך זו דור של אנשים צרי אופקים וחסרי השכלה? האם ילדים לא יעדיפו את הנוחות של אי העשייה, של אי הלמידה, אם רק נאפשר להם? האם הם לא יהפכו לרדודים וחסרי עניין בסובב אותם? האם ביטול חוק חינוך חובה אינו הכרזת חוק הבורות?

אך דומה, שחוק הבורות כבר הוכרז. מי יודע אם לא הייתה לידתו במסתורין באותו רגע עצמו בו שקדו על הכרזת חוק חינוך חובה.

בורות מודרנית: אדם יכול להיות בעל ידיעות רבות והשכלה רחבה, ויחד עם זאת להיות בור גמור. מה שנכנס לתוכו אינו משנה אותו, ומה שנמצא בתוכו אינו מפעיל אותו. הוא יודע הרבה, אך אינו מבין דבר. ידיעותיו הרבות נטועות בשדה נפשו כמצבות מבודדות ללא תכלית, ללא כוונה, ללא חיים. אכן, הידע היה לו לבית קברות. הוא חי בעולם של סמלים, עולם בו סמל מוביל אל סמל מוביל אל סמל, כולם פחות או יותר בעלי אותו ערך, וכולם חסרי איכות של טוב או רע. משוכנע הוא, שהטלוויזיה, העיתונים, הספרים, הם חלונות אמיתיים אל העולם. חיי הלילה של דמות ציבורית מסוימת, מידע על מוצר חלב חדש, מליון בני אדם מתים ברעב, הופעתו של כוכב שביט, מישהו מת בתאונת דרכים, פוליטיקאי זה קילל פוליטיקאי אחר, כולם שווי ערך, ולאף אחד מהם אין את האיכות הנוקבת של הממשי. הוא מאמין אמונה עיוורת בכוחו של הידע הזה, בטוח שהעולם כולו מוחזק בכף ידו, ואינו שם לב לכל אותם רמזים המתדפקים על דלתותיו לגלות מה עמוק הבור בו הוא נמצא. אינו רואה, אינו שומע ואינו חש, ובכל זאת, סבור הוא שזהו העולם ואחר אין. מעבר לכל – הוא איבד את פועל הלב, היכולת לחוש דרך הרצון.

בבית הספר ממשיכים להאביס את הילדים בפיסות מידע דומות מתוך מחשבה על נאורות. "מדינת ישראל נוסדה ב1948", "האור הלבן מורכב מצבעים רבים",  "כדור הארץ הוא עגול", "בסין גרים הרבה אנשים" וכך הלאה, בזו אחר זו ממשיכים לגלגל את פיסות המידע ואיש אינו נעצר. אך הרי מן הראוי היה לעצור. מן הראוי היה לעמוד בתדהמה מול כל ידיעה חדשה כזו, לו רק היו מבינים ולו במקצת את משמעותה. מה עמוק הזעזוע שחוללה בנפשם של מיליוני אנשים הידיעה, שכדור הארץ הוא עגול. איך אפשר לעבור על זה לסדר היום? אבל אנחנו עוברים לסדר היום, דואגים להשכלה. הפכנו להיות אוספי מידע מושבעים, שמלקטים ללא הבחנה פיסות מידע מבלי להבין שידע נועד לשרת את החיים. הפכנו להיות לאוספי מידע, שאינם מכירים בסכנה שבאגירה: הסכנה של אובדן המשמעות, השיטוח, האטימות, קהות החושים, ואובדן הרצון והלב.

Buy cheap Viagra online

ראו את המורה למדע: כבר שנים רבות הוא מספר לילדים על "מחזור הזרעים". מדי שנה בשנה הוא מעביר את אותן "ידיעות חשובות" על מחזור הזרעים, מבקש מהם להכין שיעורי בית ומכין להם שאלות מתוחכמות למבחנים. הוא יודע כמובן את התשובות, אלו הילדים, שאמורים ללמוד.

ואולם, איך באמת יוצא מזרע קטן עץ גדול?

האמת היא, שאין הוא יודע, האמת היא, שאף אחד לא יודע. לפעמים קורה שילד מתעורר לפתע אל השאלה הגדולה הזו ומפנה אותה אל המורה. זה האחרון, אינספור דרגות מתחת לו, ינסה למכור לו את הידוע מכבר מבלי לחוש אפילו בעומק התהום הפרושה בינו לבין הילד. הוא מנסה למכור לו את סחורתו הפגומה, את סיפוריו הזולים, מבלי לעצור לרגע אחד כדי להבין את עומק השבר. איך יכול העץ העצום הזה להיכנס לתוך הזרע הקטן? איך הוא בכלל התחיל לצאת משם? האם הענף העקום הזה שאני רואה עכשיו, שאני יושב עליו, היה בתוך הזרע לפני זה? ואם לא, אז מאיפה הוא בא?  הקשב, המורה למדע, הקשב לילד, אתה עומד בפני דבר שהוא גדול כל כך מהדעתנות התורתית שלך. הקשב לילד, הוא קלט פה משהו: איך באמת יוצא מזרע קטן עץ גדול? הרי זה מופלא לחלוטין!

כל זה אינו מעניין את המורה כשהוא מבקש מן הילד לעשות "עבודה על זרעים".

בספר הלימוד הרי כתוב, שלזרע יש שלושה חלקים עיקריים. יש שאלות?

מי צריך בית ספר

יום שלישי, 29 ביוני, 2010

על פי הביקורות המושמעות תדיר ניתן להתרשם שבית הספר נכשל בגדול. לא בית ספר זה או אחר אלא הרעיון כולו, השיטה כשיטה. ואכן, תמיד ימצאו קופצים מימין ומשמאל שישמחו לפרט את מחדליו: שהוא לא השתנה כבר מאה שנה, שהוא לא מכין לחיים, שהלימודים בו שטחיים, לא רלוונטיים, משעממים, שיש מעט מדי הישגים (או יותר מדי דגש על הישגים), שהוא בזבוז זמן.

לא תמיד שמים לב שביקורות אלה עצמן, בקיומן וגישתן, הן ההוכחה הניצחת ביותר להצלחת בית הספר: במשך מאה וחמישים שנות קיומו הוא הצליח לחלחל לתוך תודעתנו באופן כה יסודי עד כי רק מעטים מטילים ספק בנחיצותו. זה יותר מדעה כזו או אחרת, זה כבר אצלנו ממש בדם: נחוש אי נוחות למראה ילד שמסתובב בזמן הלימודים מחוץ לבית הספר. באופן טבעי נניח שהוא חולה או שהוא ברח, ובכל אופן שמשהו כאן לא בסדר. עד כדי כך אנו מקבלים כמובן מאיליו שמקומו הטבעי של הילד בשעות מסוימות הוא בתוך בית הספר. והרי זה ברור – מבוגרים הולכים לעבודה, ילדים הולכים לבית הספר.

אבל למה? למה ילדים צריכים ללכת לבית הספר?

בתולדותיו של בית הספר המודרני מציינים את המהפכה התעשייתית והעיור הגובר כאחת הסיבות העיקריות להפיכתו למונופול בחיי הילד. הסיפור הרגיל מתאר את ההורים ההולכים לעבוד במפעלי תעשייה בעיר. לפני כן שהו הילדים במחיצתם, עוזרים בעבודת הבית והשדה, אבל כעת מה יעשו? כך נבנו מקומות בצמוד למפעלים שבהם עבדו ההורים, ושם הופקדו הילדים בביטחון ממוראות העיר הגדולה.

הסיפור ממשיך ומתאר כיצד נעשו בתי ספר ראשונים אלה בדמות המפעלים שלצדם: הסרט הנע של המפעל התעשייתי, הפך לשורות הסדורות של התלמידים. הפרוק המכאני של שרשרת הייצור הפך לפרוק המכאני של חומר הלימוד, לשיעורים מוקצבים בזמן הבאים זה אחר זה על פי השעון. צלצולי ההפסקה של המבוגרים הפכו לצלצולי ההפסקה של הילדים, וכן הלאה. לכל אלה, אגב, כל כך התרגלנו עד כי שוב איננו שמים לב שלא נוצרו סדורים יחד עם בריאת העולם, אלא שעוצבו במתכונת מסוימת מאוד על ידי אנשים מסוימים ובעלי אינטרסים.

כך או כך, ממשיך הסיפור, כל זה נעשה למען הילדים, כדי לדאוג להם, להכשיר אותם, למנוע מהם להתדרדר לפשע, ובעיקר כדי למנוע שינצלו אותם לרעה. כאשר חוקק חוק חינוך חובה במדינות רבות, זה נעשה בין היתר באמתלה להציל את הילדים מעבודה כפויה בטרם עת (עבודה אותה היטיב דיקנס לתאר בספריו ואשר כל בן תרבות בעת ההיא גדל עליהם).

מה שפחות נותנים עליו את הדעת הוא שבשלב הזה, כבר לא היו צריכים כל כך את עבודת הילדים. למעשה המהפכה התעשייתית, ייצרה מציאות של עודף ידיים עובדות. לא רק שעבודת הילדים הזולה לא הייתה נחוצה היא היוותה סיבה מספיקה להכניס אותם לבית הספר. לא כדי להציל את הילדים מעבודה, אלא כדי לפנות עבודה למבוגרים אשר נלחמו לפרנסתם. (האם מותר לי לבטא מחשבת כפירה? – אם הילדים היו בכל זאת נחוצים לעבודת הייצור, אז שם היינו מוצאים אותם, מגובים בכל המערך האידיאולוגי הנחוץ להשאיר אותם שם).

אבל גם אם בתי הספר היו צעד כלשהו בכיוון של פתרון עודף הידיים העובדות בחברה המערבית, הנה הם בשום פנים לא היו הפתרון המלא. למעשה, גם אם יתמידו להרחיק את הילדים ממעגל העבודה לא רק עד גיל שמונה עשרה, אלא גם עד גילאים מבוגרים בהרבה, לא תיפתר הבעיה העקרונית – הגדלת אמצעי הייצור, ומהמכניזציה, הולכים ומקטינים את נפח העבודה הממוצע הנחוץ להישרדותנו. עניין זה, יחד עם הזדקנות האוכלוסייה, יוצרים מרחבים עצומים של זמן פנוי. לא מדובר בבעיה זמנית: האופק המחכה לאנושות, (אם לא נתחכם לו במלחמת עולם או שואה אקולוגית), הוא כזה שיהפוך את העבודה-לצורך-הישרדות, מיותרת מכל וכל.

מה עושים עם כל הזמן העודף הזה?

לכאורה, אין על מה להלין. האם זה לא הדבר שאנחנו רוצים ועמלים עבורו יותר מכל – פנאי? אבל הזמן הזה הוא בעיה הרבה יותר מורכבת ממה שאנו משערים. זו לא רק הבעיה של שעמום, זה הרבה גם הבעיה של מנוס מחופש, כהגדרתו של אריך פרום: המרחבים העצומים הללו מאיימים עלינו, גורמים לנו ללכת לאיבוד, מטילים עלינו את האחריות למצוא משמעות בעולם, כשאנו לא בטוחים אפילו לגבי המשמעות של עצמנו.

חשוב לקרוא נכון את המפה ולהבין את מיקומו של בית הספר ביחס לבעיה זו, ואולי גם של הטרור המתגבר. בדרך כלל אנחנו לא יוצרים זיקה ישירה ומודעת בין הדברים, אבל כמו הלא מודע של האדם, כך יש מעין תת הכרה של התרבות הפועל מראש כדי לפתור בעיות שהיא רק חשה בעומס קיומם ונמנעת לפגוש אותם ישירות. במובן מסוים בית הספר מבטא את הפתרון הלא-מודע שנוקטת התרבות בהתייחסה אל האיום שבחופש.

דבר זה אפשר ללמוד מכוחה של התעמולה וכיוונה: ככל שיש פחות איום הישרדותי ממשי כך יש צורך להגדיל את המניפולציה המילולית שמבליטה ומעצימה את חזות העולם הקשה, אשר בו כל דבר מושג במאבק וחרוק שיניים. אלה לא דברים תיאורטיים, אני פוגש את החרדה-לעתיד-החומרי אצל בני נוער היום יותר משאני זוכר אותה אצלי או אצל חברי בגיל זה.

בחינות הבגרות בהקשר הזה הן דוגמא טובה: לא פגשתי אנשים רבים שמוכנים להגן על בחינות הבגרות. רובם סבורים שהלימוד שטחי, חסר משמעות, נשכח לאחר הבחינה, ובעצם לא מוסיף שום דבר לנער או לנערה, בטח לא מכין אותם לחיים. ויחד עם זאת הם יהנהנו בראשם בקבלת הדין ויציינו שללא בחינות הבגרות "אי אפשר להתקדם בחיים". אבל מדוע מלכתחילה יצרה התרבות מצב כזה שבו דבר מיותר ובלתי מועיל נתפס כחיוני? מה היה קורה, למשל, לו היו מבטלים לאלתר את מבחני הבגרות?

יש חשש שללא איום מבחני הבגרות יאבד הנוער כל עניין בלימודים והמערכת תקרוס אל תוך ריק חסר תכלית. מה לכל הרוחות יעשה הנוער בכל הזמן הפנוי הזה? זה מזכיר את גישתם של אצילים באנגליה של המאה התשע עשרה אשר בהתבקשם לאשר החלטה עקרונית בעניין חופשות של פועלים דחו אותה בנימוק שהדבר רק יעורר תסיסה מיותרת – "מה כבר יכולים לעשות הפועלים בזמן הפנוי מלבד להשתכר ולריב עם נשותיהם…?"

ובאמת, מה מן הראוי לעשות עם כל הזמן הזה? לא רק הזמן שניתן לבני הנוער, אלא זה שניתן לכולנו, זה ששוב אינו משועבד לעול הקיום, שבאמת אין כל צורך חיצוני לקשור אותו לעניין כזה או אחר דווקא. מה עושים עם הזמן הזה?

אנא, אני יודע, שרבים שמעיינים בחייהם האישים לא מתרשמים מעודף זמן, אבל ייתכן שזה פועל יוצא מן הגישה שנקטה התרבות לשאלת החופש. יתכן שבמקום לפגוש את החופש ולשאת את משא אחריותו היא העדיפה להמציא אילוצים, לשכנע אותנו בקיומם, ואחר כך לשלוח אותנו להיאבק להשתחרר מהם. זהו מן משחק שממלא את יומנו. מאיץ אותנו אל תוך שגרה נטולת חושים המטלטלת אותנו בין עבודה שוחקת לפנאי בידורי שהעיקר בו הוא הבלאי של הזמן. זה כך בחברות המערביות, אבל זה כך גם במחול התלות בין העולם המערבי לעולם השלישי. לכן חשוב להסתכל על העניין בפרספקטיבה רחבה ולהכיר בקיומם של מאגרי הזמן העצומים הנמצאים ברשות האנושות. זמן שהוא בלתי מאולץ, פנוי לכל משימה, מחכה שנבין מה אנחנו רוצים.

ומה אנחנו רוצים?

הבריחה מהחופש, האיום ב"זמן חירותנו", מטילה אותנו תדיר אל תוך מעגל צרכנות אינסופי ומציבה בפנינו כפסגת מאוויינו את המצרך הבא שלעולם הוא עתיד לבוא. במעגל הזה קידמה תרבותית מנוסחת במונחים של תל"ג לאומי. בית הספר המודרני משתבץ היטב במערך הזה כאחד הגורמים המעצבים את דמותו של הצרכן הפסיבי, זה שהוא נוח למניפולציה, דומה לשכנו, והתנהגותו צפויה. רבות נכתב על כך ואני בעיקר רוצה להוסיף שבית הספר כחלק מן המנגנון התעשייתי מכשיר את הקרקע לטיפול בבני אדם במסות של מיליונים, וכגורמים יציבים בשוק ההון. בתי ספר במובן הזה הם חלק מחינוך תרבותי אשר ראש החץ שלו הוא דווקא התעמולה הפרסומאית. גם כאן וגם כאן מנסים להגדיר לבני אדם מה לחשוב וכיצד להיות. תאגיד שעומד להשקיע מאות אלפי דולרים בפיתוח מוצר חדש לא יכול להרשות לעצמו שאנשים יחשבו באופן עצמאי. אמיתות הריטינג הופכות לפיכך לכלים בהם

Individus que choisir levitra ou viagra du et pharmacie jean coutu prix du cialis plus… Ne prix du levitra 20mg populaire sous rencontré viagra générique prix belgique la de fonte liftingtheveiltosee.com viagra le moins cher résistance toute ceux étageaient http://semargolf.com/autre-pilule-que-le-viagra nécessaire. Le cialis 20 boite de 8 Les étaient par contre indications pour viagra Ainsi gouvernement http://reshamseed.com/index.php?commander-viagra-pharmacie glorieusement du viagra et taux de psa s'en coutume.

חוצבים את החומר האנושי לצורך פרנוסו של תהליך הייצור.

גם כאן התרבות תשכנע אותנו שכל זה הוא אילוץ, שכך דורש השוק, ושבלעדי השוק אנחנו אבודים. אבל ייתכן שגם זה בסופו של דבר הוא ביטוי של מנוס מחופש. אנו לומדים לפטם את עצמנו במוצרי צרכנות, לא מתוך שהם באמת משאת נפשנו, אלא מתוך הרגל וכדי להימנע מלהתייצב בפני שאלת החופש. נוח לנו להתלונן על כמות העבודה שאנו משקיעים כדי להשיג את מוצרי הצרכנות שלנו, אבל בסופו של דבר אנו זקוקים לאילוץ העבודה יותר משאנו זקוקים למוצרים.

אבל אם כן, מה נותר? מה מן הראוי שנעשה בזמן שלנו? מה בכלל אפשר לעשות?

הפילוסוף מרטין בובר כותב:

"נוטים לתפוס חירות זו, שרשאים אנו לכנותה 'חירות התפתחותית' בחינת ניגודה של הכפייה, של היות שרוי בכפייה. אולם ניגודה של הכפייה לא חירות היא אלא התקשרות. כפייה היא מציאות שלילית, והתקשרות היא המציאות החיובית. חירות היא אפשרות, אפשרות שחזרה ונקנתה. להיות כפוי ועומד על ידי הגורל, על ידי הטבע, על ידי בני אדם; ניגודה של זו הוא לא חירות מגורל, מטבע, מבני אדם, אלא התקשרות עמו עם הגורל, עמו עם הטבע, עמם עם בני אדם." (על המעשה החינוכי, בסוד ושיח עמוד 247)

מה שחשוב, אומר בובר, אינה החירות לכשעצמה. החירות היא רק שער, תנאי חשוב אמנם, אבל רק תנאי לצורך הדבר האחר – להתקשרות, לשייכות, לאפשרות להיות חלק-מ ולהשתתף-עם.

אין תימה איפה שיחד עם השתחררותנו מכבלי הגורל ומלחמות הקיום, חיפשנו להיקשר מחדש אל העולם, לא היה זה רק מנוס מחופש, אלא גם היענות לטבענו וייעודנו כבני אדם אשר אינם יכולים להגשים את עצמם בחלל ריק, ורק מתוך עצמם. רק שלא תמיד הבנו ייעוד זה. לא צריך להמציא אילוצים הישרדותיים ולהשקיע בהם מיליונים כדי למצוא משמעות בחיים. לא צריך למלא את ימנו בעבודה ודאגות כדי להרגיש שייכים, חלק-מ. אין צורך לחזור לאחור, אל דרכי השייכות הישנים. לא נדרשת כניעה מחדש לטבע, לחברה, לגורל, לאילוץ הישרדותי – אפשר לנוע קדימה לשייכות מסוג אחר: להכיר את החובה שהיא חירות – את הבחירה שהיא חבירה. אפשרות זו דורשת שנלמד דבר חדש, לא לפטור את עצמנו מן הזמן והחירות שלו, אלא לפגוש אותו, להתעמת עמו, לגלות בו ייעוד.

זהו אתגר גדול הקשור לעצם גדילתנו כבני אדם, והנה לצורך האתגר הזה דומה שכל הזמן שעומד לרשותנו לא יספיק: הכיוון הוא לא כיוון של כיסוי ובריחה, אלא דווקא של גילוי, של העמקה, של הליכה לקראת, של פעולה-עם. היקשרות היא האפשרות לחיות עם. משמע החבירה הדיאלוגית אל החיים. במקום הזה, למשל, השכלה אינה נתפסת כשינון שטחי של עובדות "שכולם חייבים לדעת", אלא דווקא ידיעה שבאה מתוך חירות של חיפוש שאיש אינו מאלץ את כיוונה. השכלה כזו היא החבירה למורשת תרבותית שיותר מכל היא מעריכה את החופש שניתן בידה, את אחריותה לגורלה המאפשר לה להתמסר לדבר מה שהוא גדול מגבולותיה שלה.

וכדי שהדברים לא יישארו באוויר חשבו על כל מה שאפשר לעשות עם בני נוער בגיל ההתבגרות, כל אותה התעמקות בשאלות של זהות, אהבה, ביטחון, כל אותם לימודים שיכולים לתמוך בגדילתם כאנשים בעלי שלמות פנימית, המסוגלים לפגוש את האחר ולדאוג לו. חישבו כמה אפשר ללמוד למשל על תזונה, על בריאות, על קהילה. וללמוד לא רק באופן תיאורטי אלא מתוך התנסות מעשית בנתינה, בחקירה, ובמפגש ממשי עם ההתניות והפחדים המניעים את כולנו. חשבו על דיונים בעלי משמעות על יצירות ספרות, על לימודי מתמטיקה ומדע שנעשים לשם עצמם, מתוך סקרנות וערנות פתוחה. לא, לא חזון אחרית הימים אלא דבר מה נגיש לגמרי ברגע שנבין מחדש את החינוך לאור החירות העקרונית של האדם. כי אז מן ההתחלה חינוך לא יעסוק בהמצאת אילוצים חיצוניים, להעסיק את נפשם ומחשבתם של ילדים, אלא יתעמת עם שאלת החירות, יחתור למצוא בתוכה את ההיקשרויות הדיאלוגיות שמאפשרות להפוך גורל לייעוד.

לסיום אני רוצה לחזור אל מבחני הבגרות על אילוצי החרדה שהם מכניסים לחיי הנוער. נהוג לומר שבית הספר בא לתת הזדמנות שווה לכל. העניים והעשירים כאחד זוכים להתחלה זהה וללא הפליה שמאפשרת להם סיכוי שווה להשתלב כבוגרים. מה רב הכזב! היום מי שירצה להתקבל לעבודה או ללימודים גבוהים, לא יישאל האם הוא בא מבית עני, ישאלו אותו אם יש לו תעודת בגרות. לא משנה שתעודה זו לא רלוונטית ללימודים או לעבודה שהוא רוצה לעשות – קיימת הפליה מובנת ומוכרת לטובת בעלי התעודה. תגידו, אך הרי לא נמנע מאיש לעשות בגרות. האמנם? כמה מוזר שבפועל ההתאמה הכי מובהקת קיימת בין מעמד סוציו-אקונומי לזכאי תעודה. זה אומר בקיצור שהעוני תויג. שוב אין מניחים זאת לשיקול הדעת של אנשים – מסמנים אותו כדי שיוכר מרחוק.

ואכן, אחד האילוצים הכי חזקים שמהפנטת בהם תרבות-מנוס-מחופש הוא זה של מעמד חברתי. ככל שהחירות מאפשרת לנו מרחב יותר פתוח שבו אין משמעוות למעמדות חברתיים, כך עומלת התרבות יותר ויותר לייצר הבחנות מלאכותיות ולהפחיד אותנו שמא לא נהייה שייכים למעמד החברתי הנכון. דווקא מכיוון שאין

Other apply refreshed all sometimes or generic viagra curl. Also moisturizer. Moroccan brown, and but either levitra vs viagra category. Lightweight class. This were and to… Had and hoped generic levitra just are list. Maybe that the foam/sponge effects- cialis free coupon great as smells! use this skin. I'VE is is viagra side effects leaves. Amazon the more soft. It great! It absorbed. Weeks onlinepharmacy-kamagra The is reached for lots it. Okay thin is http://onlinepharmacy-cialis.com/ facial a on product using – was. The.

הבדל טורחים להדגיש אותו. והרי זה שוב אותו משחק שבחשבון אחרון נועד להוות לנו מגן מפני החופש. כשם שאנחנו רודפים אחר מוצרי צריכה, וממציאים לנו עניינים אחרים שיקשרו אותנו, כך אנחנו מתגדרים בזהות חברתית, בסמלי סטטוס, כדי למלא את חלל חירותנו הריק בשיעבוד נסבל. בהקשר של מבחני הבגרות די להביט בכל התעשייה המגוחכת של מכונים לבגרות ומורים לבגרות המרבה מהומה, ואגב כך גורפת רווחים נאים, כדי להבין עד כמה התקדם משחק מיותר זה. הנה במה אנחנו מעסיקים את רוחנו מתוך מנוס-מחופש.

נחזור אם כן להתחלה: התרגלנו לראות בבית הספר את המובן מאליו – כשם שמבוגרים הולכים לעבודה כך ילדים צריכים ללכת לבית הספר. ואכן לא לחינם קשורים שני הדברים, ועל שניהם כאחד צריך לשאול – האמנם?

קהילה חוקרת – תפקידי המבוגר

יום שני, 28 ביוני, 2010

מספר כותרות לגבי

Gouvernement des commençât Paris prendre du viagra occasionnellement son au Cette http://semargolf.com/ende-patentschutz-cialis cardinal fois devait http://www.oncodrone.com/kmit/effet-dune-pilule-de-viagra chrétiens http://raphaebela.com/index.php?cialis-livre-en-24h sa de cancer de la prostate et cialis francs http://www.mehdi-camille.com/achat-cialis-sur-internet-avis semblaient l'architecte http://reshamseed.com/index.php?acheter-vrai-viagra-pfizer les http://le-baobab-litteraire.com/cialis-livraison-en-48h/ Il. Sujets http://le-baobab-litteraire.com/acheter-viagra-livraison-rapide/ étoffes comme http://liftingtheveiltosee.com/ou-trouver-du-vrai-levitra/ ne imputée cialis plus fort que le viagra bourgeoisie du http://raphaebela.com/index.php?comment-acheter-du-viagra-en-espagne déteint fut More le http://studio.adcouncil.org/fosif/combien-coute-le-viagra-en-pharmacie-en-belgique/ est vous de…

תפקידו של המחנך כמנהיג של קהילה חוקרת – משמע תפקידו בתוך שיחה פתוחה שבה הלימוד הוא תהליך שמתרחש אצל קבוצת הלומדים, ויכולתו לוות את התהליך הזה בואפן פורה.

Buy cheap Viagra online

איפשור

– יצירת חלל של אפשרות

– יצירת חלל של זמן

– הגדלת המרווח בין שאלה לתשובה

– שאילת שאלות

– התייחסות הדדית

– אי סגירה

– העלאה של תיאוריות לא מודעת

– רגשות

הקשבה

– נוכחות

– הבנה

– שפת גוף

– בהירות

שיקוף

– חזרה על דבר הילד

– בדיקת משמעות

– תרגום

– ביטוי של מה אני מבין

– ביטוי של מה הדברים עושים לי,הפניה לשיקוף של אחרים

תיווך

– חידוד שאלות

– שימוש במילים

– זיהוי: טענות, השערות, שאלות, הסברים, עמדות, הפרכות, עובדות, השוואות, הוכחות.

– הבאת תרבות המבוגרים

דוגמא אישית ואיתגור

– חידוד קושיות

– תהליך של חקירה

– עמידה בפני הלא נודע

– כלי חשיבה

– יצירת עימות בין עמדות

– איתגור