גם אם התרחקנו מהם בתהליך התבגרותנו, הנה אנחנו שבים ומתערבבים בהם כשאנו בעצמנו נעשים הורים. גם בשל האופי המשפחתי שמתחילים לשאת חיינו (הרי ילדנו הם נכדיהם), אבל גם משום שאת הורינו פגשנו רק כבר-הורים, והדוגמא שנחקקה בנו בילדותנו שבה ומתעוררת לתחייה. להיות הורה – כך ברבדים היותר עמוקים של נפשנו – זה להיות מי שההורים שלנו היו בשבילנו, גם כשבאופן מודע אנחנו עשויים לרצות אחרת. באופן טבעי אנחנו פוסעים אל תוך התבניות שהם הציבו לנו. תנועת יד, מחווה גופנית, תגובתיות מסוימת, ניסוחי משפטים, עריכת שולחן לארוחה, הרגלי שינה, בכל אלה, הורינו מדברים דרכינו. דוגמאות.
לפעמים תבניות אלה משרתות אותנו, אבל הרבה פעמים לא. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו משחזרים במשך שנים דבר שהוא בעצם מת עבורנו, בלא היכולת לפתוח אותו, להיכנס פנימה, לבדוק את המשמעות, ולהחיות נתיב שמבטא באופן נאמן יותר את דרכנו שלנו בחיים. ברוב המקרים אפילו לא נדע שזה המצב. לא נזהה שם את הורינו אלא רק מרקם-נפש נוקשה, שמגיח ומפעיל אותנו. דוגמאות.
בעיקר אנחנו יכולים להיווכח בדבר בנקודות צומת מסוימות שחוזרות ומופיעות בחיי הורותנו: בתגובתנו לילדינו. כי אם אנחנו מגלמים את תפקיד הורינו, הנה ילדינו מגלמים את מי שאנחנו היינו, ובדרמה הזו שכולם לוקחים על עצמם להעלות מחדש, הם הולכים לקחת את התפקיד המרדני שאותו אנחנו לא מיצינו בילדותנו. הם יעצבנו אותנו דווקא משום שהם מרשים לעצמם להיות את כל הקולות שאנחנו דיכאנו בעצמנו. תקשיבו לשיחות הצל שלכם המתנהלות מסביב למוקדי דרמה אלה: "בגילו אני כבר נתתי כבוד לאבי! לא הייתי מעז להתנהג כך!".
וזה כלל נכון בכל מקרה, ולא דווקא ביחס לילדינו: מה שמרגיז או מפעיל אתנו – מה שלוחץ לנו על הכפתורים ומוציא מאתנו דפוסי תגובה קשיחים – אלה המקומות הנעולים, נטולי הגמישות, שבהם אנו מככבים בסיפורים של אחרים. או בניסוח אחר: דווקא המקומות שהם לא אנחנו (מקומות שירשנו מאחרים והם, במובן עמוק, זרים לנו) דווקא שם אנחנו הכי דוגמטיים, הכי עקשניים.
וכך גם ביחס לילדינו: המקומות נטולי הגמישות שמהם אנחנו מגיבים בעוצמה רגשית, הם המקומות שירשנו מהורינו, (ומן הסתם הם ירשו מהוריהם שלהם). אנחנו מגיבים מתוך אי-חירותנו. מתוך כאב אי-חירותנו, המבקש למצות את הדין עם הילד מולנו.
ומתוך כך שוב איננו פוגשים את ילדנו. מה שאנחנו פועלים מן הזרות, משליך מיד על הילד שנעשה בעצמו זר לנו: הוא מאבד את המימד האישי, ונעשה "ילד מן הסוג הזה", ואגב כך מגלם את תמצית פחדינו: "ילד אנוכי שלא מתחשב באחרים", "ילד עם פרצי אלימות", "ילד מן הסוג הכסיל והמגושם" וכן הלאה. אשר יגורתי בא לי. יש סיכוי סביר, שזה מגלם את אשר יגורו גם הוריכם.
ויש עניין עמוק ביכולת לעקוב אחר "דעות קדומות" אלה שמתעוררות ביחס לילדינו, וללמוד לזהות את מקורם. יש עניין בזיהוי תחושת אי-החירות שמתוכה אנחנו מגיבים. אותו "כך צריך להיות", שיותר משהוא דעה מודעת הוא תחושת התקשחות "עקרונית". הזיהוי הוא שלב ראשון בתהליך ההתרה. ולפעמים הוא גם כל מה שנדרש: עצם הפניית תשומת הלב, עד השורשים של אי-חירותנו, (וההיזכרות בעצמנו בלב תבנית סגורה-זרה), הוא טרנספורמטיבי בפני עצמו.
כך שההורות היא הזדמנות. שהרי אותה דרמה שאנחנו שבים ומשחזרים במשפחתנו החדשה, יכולה להיות המקום שבו אנו מתקנים את יחסנו עם הורינו ועם עצמנו. תהליך של הכלה והקפה, קשוב ומניע. תהליך שמאפשר לנו גם לעשות שלום עם הורינו ולגלות את ברכתם בחיינו.
