מדוע חברתיות הופכת כל כך הרבה פעמים לעבדות? מדוע אנו חוזרים ומתכנסים למודל של אדון-עבד? האם יש לכך סיבות היסטוריות, האם זה סוג של הרגל? האם זה קשור לדבר מה שאנחנו לא מבינים לגבי מה שקורה לאנשים כשהם מתאספים יחדיו? איך קורה שכמעט באופן טבעי ה"המון" נגרר לעבודת אלילים? ראו מה קרה לבני ישראל כשמשה השאיר אותם לבד כמה ימים. מאין הצורך הזה להעריץ, להעביר כוח, לסגוד, להשתעבד?
אנחנו יצורים חברתיים מאוד. זו המורשת הביולוגית שלנו. רק חיות חברתיות, חיות של עדר, ניתן לביית. מובנה בהן ה"כפתור" הכופף אותם למנהיג, לסמכות. זה הדבר שמנצל המאלף כשהוא מביית חיה, וזה מה שמאפשר להפנט אנשים. אפשר לראות את הרע שבזה ואפשר לראות את הטוב: זה חלק מן הרגישות לאחרים. אנחנו יצורים מושפעים: רגישים לאנשים, רגישים לסביבה האנושית, לאקלים, לאווירה. הכול נוגע בנו – יש לנו את איבר החוש הזה ל"חברתי". טוב או רע, זו עובדה.
משהו קורה כשאנשים מתכנסים יחדיו, משהו שהוא יותר מאחד ועוד אחד ועוד אחד. יש איזו אנרגיה עודפת, מעין תוצר של אלכימיה מפגשית. מכלול חדש, אווירה, אקלים, תווך אנרגטי, מציאות אחרת. זו אנרגיה חופשית שיש בה פוטנציאל לשכינה ויש בה פוטנציאל לעבודת אלילים. מה הקבוצה מחליטה לעשות עם האנרגיה העודפת הזו, לאן לכוון אותה, זה הרבה תלוי ב"הנהגה". ב"הנהגה" אני מתכוון לכל גורם שיודע לאסוף את האנרגיה הזו ולעשות עמה משהו, לדבר אתה. זה יכול להיות אדם אחד, קבוצה של אנשים, או מרכיב משותף בתוך האנשים.
האנרגיה העודפת הזו שייכת לאנשים, לכל האנשים. אבל פעמים רבות אנשים מסוימים מתמכרים לכוח שלה, ומנצלים אותה לצרכים אישיים. זה מה שקורה בדרך כלל. וכאן המקום לדבר על מקומו של המנהיג ה"טוב", שהוא תמיד מנהיג לחירות, תפקידו לשרת את הקהילה ולהחזיר את האנרגיה הזו לאנשים. לא לקחת אותה לעצמו. אלא "להעלות" אותה למשהו שכתוצאה ממנה כל הקהילה עולה יחד עמו. הוא, במובן העמוק, השומר שהאנרגיה הזו לא תהפוך לעבודת אלילים. לא תתנקז למקום שבסופו של דבר מחליש את כולם.
הרבה פעמים דווקא החלקים החלשים מנצלים את האנרגיה הזו. בניגוד למה שחושבים, בעלי העוצמה מעבירים את עוצמתם לחלשים. זה חלק מן ה"טוב" של החברתיות וזה מובנה בכולנו. אנו פועלים בעל כורחנו – מגינים על החלש. ולא תמיד בתבונה. כך נוצרת הרודנות. רודנות, היא תמיד, בסופו של דבר, "עבד כי ימלוך", היא תמיד סוג של פחד שנותנים לו יד. אפילו שזה נראה הפוך לגמרי בדרך כלל. החולשה היא זו שרודה בנו, ועל ידי זה שהיא רוצה בנו היא שומרת על חולשתה.
האפשרות הזו של קהילה אורגאנית רב-תגית קשורה הרבה להבנה של האנרגיה המשותפת הזו ומה עושים עמה. יש לי הרגשה שאם לא מנהיגים אותה באופן מושכל, באופן טבעי היא הופכת לדבר מה משעבד. כמו כל אנרגיה עודפת היא פשוט זורמת מעצמה לנקודות הצומת החלשות, ומשם לרודנות.
אף על פי שהאנרגיה הזו היא אנרגיה עודפת שלא שייכת לאף אחד מסוים, היא בכל זאת קשורה לכולם והם מזינים אותה. בכוחם לבחור שלא תפנה לעבודת אלילים של רודנות. זה דורש בעיקר דבר אחד – יושר. אם אנשים היו ישרים לא הייתה יכולה להתקיים רודנות בעולם. היושר הוא יותר מאשר "אמירת אמת". יושר, כנות, אותנטיות, הם כולם ביטוי לכך שהמעשה של אדם נשאר מחובר למקורו בצינור ישר. משמע גם האנרגיה הקבוצתית העודפת על כל מה שהיא כוללת בנוסף, נשארת מחוברת למקורה, משמע יש שם מישהו אחראי לה. בתור התחלה, כל מי שהוא חלק ממעגל הקהילה, ובהמשך, או במקרי מפתח מסוימים, המנהיג של הקהילה. כאשר אנחנו אוספים קבוצה של בני נוער יחדיו, המנהיג באופן טבעי הוא האדם המבוגר שאסף אותם. ויש לו אחריות להנהיג לחירות. לא לאפשר לאנרגיה הזו לרתום את עצמה לעבודת שיעבוד של כולם. זה דומה לדמויות שבפנים. כשלומדים להכיר את הדמויות שבפנים, ומסכימים לריבוי הפנים של האישיות, כשמוכנים להקשיב להן, גם אפשר שהן לא תשלוטנה ותדכאנה. אנרגיה ללא כתובת, באופן טבעי תביא לרודנות, עד שלא נסכים להיות ישרים במפגש עמה.
קהילה אורגאנית רב תגית, רב ערכית, שבה לכל אחד מקום משלו היא קהילה שהאנרגיה הקבוצתית שלה חוזרת לאנשים כדי להעצים את היחיד, היא לא נאספת מסביב לערך האחד, לאמת האחת, לצבע האחד, היא לא רודה באנשים. זהו מקומה של השכינה המברכת. אי אפשר לצוות חירות, אפשר רק לברך. אם מדובר בציווי, הרי שמדובר ברודנות. מקום שבו אנשים לא אוחזים זה בזה כדי למצוא את מקומם המיוחד. מיוחדות היא סטטית, היא קשורה בשימור. ייחודיות היא דינמית. ובמקום שבו יש הסכמה לייחודיות יש גם הסכמה לתנועה, להשתנות, ואנו מסוגלים להסכים לחירות של האחר.
