עד עכשיו התייחסתי אל ההורות כעניין של הורה אחד מול ילד, והדגשתי שההורות משתנה מהורה להורה, ממשפחה למשפחה, וגם מול כל ילד וילד במשפחה. אבל על פי רוב, ההורה הוא לא לבד – יש הורה שני, אשר בצד זה שהוא חלק מכינונה של המשפחה, הוא גם אדם עצמאי בעל רצונות משלו, ודעות משלו. מבקש ללמוד את הסוגיה הזו של הורים ביחד, על המתח והבלבול שצומח כאן לפעמים.
אתחיל בזה שמשפחה נולדת מתוך זרע הקשר בין שני בני הזוג. האיכות שהם מצליחים לכונן בקשר ביניהם, התווך שהווה ביניהם, ועוד לפני שנולד הילד הראשון, הוא המקור לאקלים המיוחד שלה. אקלים זה הוא גם עיקר החינוך. צריך כפר שלם כדי לחנך ילד אחד, והמשפחה היא המיצג הקרוב ביותר לכפר.
האם רוצה שהילד ילך לבית ספר פתוח, האב חושב שחבל על הכסף ועדיף שיתמודד מגיל צעיר עם עובדות החיים. האם רוצה שלא יאכל הרבה ממתקים, האב חושב שזה בסדר. האם רוצה שילך לישון מוקדם, לאב לא אכפת. לעומת זאת הוא חושב שהיא מפנקת אותו יותר מדי. היא חושבת שהוא לא מספיק נוכח. וכן הלאה. לפעמים אלה רק אי הסכמות קטנות, ולפעמים מתגלגלים לסכסוכים גדולים וקולניים. כשזה קורה, נדמה לפעמים שהילדים הם רק תירוץ. ההורים בעצם רבים על משהו אחר, ומשתמשים בילדים כזירה, כתירוץ וככלי נשק. הייתי אומר שזה הכלל.
הילד, כמובן, ער להבדלים, מודע למתחים. לפעמים הוא משתמש בזה לצרכיו – פונה בעניין מסוים דווקא להורה אחד ולא לאחר – ולפעמים נבהל. מאבקי כוח בין מבוגרים הם דבר מפחיד, אימא ואבא נעלמים, ובמקומם מופיעות הדמויות הזרות הללו, שקשה לתקשר איתן. המרקם של המשפחה רועד. המצע של רגליו כבר לא יציב. אין היכן להסתתר.
ומה שאמרתי בנוגע לסכסוכים בין הורים לילדים תקף גם כאן: הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מאבקי כוח היא להפוך אותם מחדש לסכסוכים בריאים. הדרך הטובה ביותר להיגמל משיחות צל, היא לעשות להם קונקרטיזציה בשיחה של ממש. אלה נתיבים שיכולים להוביל את בני הזוג אל מקום של שייכות דיאלוגית ביניהם. מקום בו הם נפרדים ובכל זאת ביחד. ועל זה כמובן יש הרבה מה לומר, אבל בהזדמנות אחרת. סכסוכים הרבה פחות מפחידים את הילד ממאבקי כוח. הוא נוכח בנוכחות, וזה מרגיע אותו.
המשמעות של זה אינה שההורים ניצבים מול הילד בחזית אחת, אדרבא, הם שונים ודעותיהם שונות. אצל אבא זה כך, אצל אימא אחרת. זה לא מבלבל את הילד. הוא חכם ויודע להפריד. אימא מרשה, אבא לא מרשה, אבל כרגע אבא הוא הפעיל-נוכח-מנהיג, ולכן התשובה היא לא. ומן המקום הדיאלוגי יש יכולת להכיל סתירות, ולכבד את זכותו של ההורה האחר לטעות את טעויותיו שלו. גם מכיוון שלעולם אין לדעת, ומה שנחשב כטעות יכול להיות גם לא טעות – ההורה פתוח להפתעה. וגם מכיוון ש"טעויות" אלה מבטאות את מי שהוא, ההורה השני, ואיך הוא יכול להיות טעות? זו פתיחות אמיתית לאחר, בלי שזו תהפוך לפלורליזם רופס.
רגע רגע, אבל מה לגבי שאלת בית הספר הפתוח, או לצורך העניין כל דבר אחר שמצריך החלטה משותפת, כמו טיול של שלושה ימים, או שאלת הטלוויזיה – תהיה או לא תהיה. ובכן, לא ארצה לחסוך מכם את הסכסוך הבריא. רק להוסיף את רעיון מעגל המנהיגות: לפעמים טוב למדוד לכל עניין מנהיג יחיד. יש תחומים שאימא מנהיגה ויש תחומים שאבא מנהיג. זה לא אומר שאין להורה האחר מה לומר, להפך, אבל בסופו של דבר הוא רואה כחלק מאחריותו לתמוך במנהיגותו של ההורה האחר, והוא תומך בו ומברך אותו. לא כי השתכנע בצדקתו, או מתוך וויתור על דעתו, אלא מכיוון שהוא מספיק חזק כדי לאפשר לו לטעות את טעויותיו שלו, ומספיק פתוח לאפשרויות שאולי ככלות הכול יתגלה שאין זו טעות.
וגם להזכיר שקיימות קשורה לרבגוניות. דעותיהם השונות, אופני הפעולה השונים, כל אלה יכולים להיות חלק מן הרבגוניות הזו המקיימת משפחה, ועושה מקום לכל אחד, הורים וילדים. זה שאימא ואבא לא מסכימים על דבר אחד, זו לא עובדה מצערת, פגם בהתנהלות, אלא ברכה המוסיפה לתלת ממדיות.
ולבסוף, במקום אחר הארתי את הבעייתיות בבקשת אישור להורות מן הילד – זה ניצול. הצעתי לחפש משען במקום אחר. הקשר בין ההורים יכול להיות משען כזה. זה מזמין לעשות את הזוגיות והמשפחה לא רק בית נגד העולם, אלא מרחב דיאלוגי-אמוני.
