אקדמיה דיאלוגית לבני נוער

חזרה למפעלים| תוכנית ליבה| שערים פתוחים אל החיים| מכתב לבני נוער| השער האחרון| בחינות בגרות – מאמר מורחב| אקדמיה דיאלוגית לבני נוער – סיפור מקרה| אקדמיה דיאלוגית לבני נוער – תקציר| אקדמיה דיאלוגית – קווי יסוד לגישת מרחב שפה של צמיחה| אקדמיה דיאלוגית – לקראת תנועה (הצעה להקמת תנועת נוער ברוח האקדמיה הדיאלוגית)| המצב היום|

תוכנית ליבה

שני מוקדים

אני רואה שני מוקדים המייחדים את דרך עבודתה של האקדמיה הדיאלוגית. מתוך שני מוקדים אלה גם נגזרים היבטים רבים נוספים .

המוקד הראשון נוגע להבנת הכלים וכישורי החיים שנדרשים ליחיד כדי לחיות בעולם של המאה העשרים ואחת.

המוקד השני נוגע לסוג החברתיות האופיינית לאקדמיה הדיאלוגית הן כתפיסת עולם והן כהתנסות מעשית.

המוקד הראשון: אנו מאמינים שכישורי החיים החשובים ביותר לעולם בו אנו חיים קשורים ליכולת לפעול בתוך אי וודאות מבלי שאי וודאות זו תניס את האדם אל תוך פסיביות חסרת אונים, או לחליפין אל תוך דוגמטיות צרה ואלימה. נתנו למוקד זה את הכותרת: לפעול בתוך חופש.

המוקד השני: עוצמתו של היחיד, יכולתו לפעול מתוך אחריות, קשורה הרבה לכבוד העקרוני שהוא חש לאחר באשר הוא אחר. אפשרות זו, אנו מאמינים, אינה פרי חינוך תעמולתי ומנרמל, אלא תוצאה של חיי יחד בחברתיות השונה מן המצוי ברוב המקומות. למוקד זה נתנו את הכותרת: חברתיות של ריבוי פנים

לפעול בתוך חופש

בשנות הארבעים של המאה העשרים לקחה על עצמה קבוצה של חוקרים לברר כיצד התאפשרה תופעת הפאשיזם כפי שהתגלתה בגרמניה, איטליה ובכלל. אריך פרום, חבר בקבוצה, הוציא דו"ח ביניים שהתפרסם כספר בשם "מנוס מחופש". מסקנתו הייתה שעל אף הצהרות בזכות החירות, החופש מפחיד את מרבית האנשים. כל כך מפחיד עד שרובנו פיתחנו כל מיני אסטרטגיות לברוח ממנו. הוא תיאר דפוס אישיות פסיכולוגי לו הוא קרא "האישיות הסמכותנית" אשר בהינתן תנאים חברתיים וכלכליים מסוימים היא מועדת ביותר לחבור לפאשיזם – לרתום את עצמה לעיוורון.

ראוי בהקשר הזה לצטט את דברי היטלר עצמו:

"האסיפה ההמונית נחוצה ולו רק מן הטעם שהיחיד, שהיה לחסיד של תנועה חדשה, חש עצמו בודד וחושש שמא יוותר לבדו, מקבל לראשונה תחושה שהוא שייך לקהילה רחבה יותר, דבר המחזק ומעודד את רוחם של מרבית האנשים… אם הוא יוצא לראשונה מבית המלאכה הקטן שלו או ממפעל גדול שבו הוא מרגיש קטן ואפסי, והולך לאסיפה המונית, שבה הוא מוקף באלפי בני אדם בעלי אמונה משותפת… הוא נופל בנקל קרבן לאותו קסם שאנו מכנים בשם השאה המונית." (עמוד 148 ב"מנוס מחופש")

אנו נעים אל מציאות שמאפשרת יותר ויותר חופש. העוצמה הטכנולוגית והחברתית מבטיחה להגשים חלום עתיק של האנושות שישחרר את האדם מן הכבילות להישרדות, ובד בבד נותנת בידו כלים להבעה עצמית יצירה ומילוי רצונות חדשים. אבל בלא שנבין את מנגנוני המנוס מחופש יכולה עוצמה זו להפוך לאסון. בלא שנלמד לתפקד בחופש מתוך אחריות יכולה העוצמה שלנו לפנות נגדנו ולהפוך את העולם לגיהינום.

איך מקדמים את פני הרעה? נראה שמערכת החינוך נשארה הרחק מאחור ביחס לאתגר החופש. היא עדיין עסוקה בחינוך לעבודה שמרנית אשר בה אדם פועל לא כיוצר אקטיבי אלא כהיענות פסיבית לחובת הישרדות. מנטאליות זו מחנכת בהחבא להמציא את אילוצי ההישרדות גם בהיעדרם. היא מתכחשת פעם אחר פעם לנקודת הבחירה ולחירות רוחו של האדם ומעמידה תחתן ערכים של משמעת, סתגלתנות, צרכנות פסיבית, מילוי הוראות. במקום להבין את מלוא עומק האתגר של חירות האדם, היא בוחרת להימלט אל צורות שונות של עבדות.

יש פה בלבול ערכים עמוק. הצבא, רק בתוך דוגמא אחת, אינו ערך. הצורך להלחם כדי להתקיים הוא אילוץ שאנשים בעלי רוח חופשית יכולים להבין אותו, אבל אין בזה שום דבר יפה או נאצל. להפך, זו תוצאה מצערת של מגבלתנו ולא עניין להתפאר בו. הכנה לצבא לא יכול לעמוד כתכלית לחינוך.

דוגמא אחרת לבלבול הערכים קשור להתייחסות לעולם העבודה. עולם העבודה המודרני נעשה דינמי יותר ויותר ובו זמנית מאפשר בפוטנציה יותר ויותר פנאי. זהו המנוס מחופש שהופך את הפנאי הזה לכורח כפוי המטלטל אנשים בין התמכרות שוחקת לעבודה לבין בידור מבלה זמן, בין אנשים שאצים דחופים, לבין מובטלים דואגים. בחברה המערבית, בעקבות פריון העבודה וגידול בתוחלת החיים ישנה "התפוצצות של פנאי". עודף שהמורגלים בדרך העבודה ההישרדותית לא יודעים מה לעשות עמו. אין זו אמירה בגנות העבודה, להפך, העבודה נותנת לנו כיוון, עוזרת לנו לנוע, ליצור מחויבות. השאלה היא רק כיצד אנו מבינים את העבודה, האם על דרך השעבוד או על דרך היצירה. ב"יצירה" אין הכוונה לעבודה אומנותית בהכרח, אלא לעבודה שהיא ביטוי עצמי, שיש בה שפע, שעושה מקום, שמרחיבה את הנשימה, שהיא לא עבודת דאגה, אלא עבודת אכפתיות.

גם צריך להבין שהדרך להתמודד עם כוחנו ההולך וגדל להזיק לעצמנו ולאחרים, באמצעות ריבוי חוקים, הגברת השמרנות, הגדלת המשמעת, הסייגים, ההפחדות, ההגבלות, התעמולה, וכל השאר, לא תוכל לעבוד לאורך זמן. מה שנדרש הוא כיוון אחר לגמרי: עיגון ערכינו בתרבות של חיים ואהבת חופש.

יותר מזה, אני אומר שאין לנו ברירה. שמדיניות של מנוס מחופש ושמרנות כבר לא ממש אופציה. יש צורך ללמוד את מלאכת המנהיגות הפנימית, להבין את החופש לא כהיפוכה של העבדות, אלא כערך חיובי.

ומה, איך מחנכים לחופש?

אנחנו לא יודעים. כל חינוך לחופש בדורנו הנו מסע מחקר אל תוך ארץ לא נודעת. ארץ שיחידים הלכו בה והשאירו מדי פעם עקבות, סימני דרך ראשוניים, דיווחים. אנחנו לא יודעים, אבל אין זו סיבה שנרתע מן המשימה – היא חיונית גם אם איננו יודעים דבר.

חברתיות של ריבוי פנים

החברתיות הנפוצה פועלת ללכידות חברתית דרך הדמיון בין חבריה. זו גם הדרך של המכנה המשותף, שעושה אנשים שייכים זה לזה בשל הצבע הדומה.

סוג זה של חברתיות הולך בדרך כלל עם מערך הסתרה פנימי וחיצוני שנועד להדחיק, לבטל, למחוק, להחביא את מה שאינו דומה. כלים שמשרתים לצורך זה הם: הציניות, התחרותיות, סוגים שונים של רציונליזציה אשר מצטרפים כולם ללחץ על היחיד להחביא את ייחודיותו ולהביא במקומה מיוחדות.

ייחודיות איננה ביטוי לדבר יוצא דופן, אלא לאותנטית שצורתה החיצונית כפנימיותה. היא ביטוי לסוג של יושר, אומץ מחשבתי ורגשי, נכונות לומר אני ולהיות מחויב בלי קשר לצורה החיצונית שמקבלת אמירה זו. אבל כאשר אדם חש שאין מקום לייחודיות שלו, פורצת ייחודיות זו בדמות מיוחדות: אותו דבר כמו כולם, אבל יותר.

רואים זאת לא פעם במעגלים של בני נוער העסוקים בהשמצה הדדית כביכול ברוח טובה אבל בעצם כמעשה חישול וחיסון הדדי שבו כל אחד מפגין את חוזקו, משמע, את היותו כמו כולם (ומכאן שייך לכולם), אבל בכל זאת "מיוחד". בית הספר מעודד סוג זה של חברתיות דרך החד-תגיות: סולם אחיד המגדיר מה היא הצלחה והמשלח את כולם להתחרות עליה.

אני מאמין שהצורך בשייכות הוא מן הצרכים החזקים ביותר של האדם. ויחד עם זאת, אני מאמין שהחברתיות המקובלת והמיוחדות האופנתית, לא באמת מצליחים לחולל שייכות לעומק. להפך, יחד עם חברתיות זו באה תחושת הבדידות, הניכור, הקושי להגיע לאינטימיות, ובסופו של דבר גם האלימות המתפרצת. בגלל זה רבים חשים הסתייגות מכל סוג של חברתיות ודוחים אותה מכל וכל.

אבל, ישנה גם חברתיות אחרת: כזו שהלכידות החברתית ותחושת השייכות לא מושגת בה על ידי דמיון בצבע, ותחרות של הכל בכל בתוך מישור חד ממדי, אלא אדרבא על ידי ריבוי הפנים המשלימים זה את זה. באופן זה יוצרים מקום לכל אחד ואחד כפרט חיוני בייחודיותו. לפעמים משפחה היא מקום כזה, או קהילות אורגאניות אחרות אשר בהן כל אדם תופס את מקומו הייחודי ביחס לשכנו. הם שייכים זה לזה לא בגלל הדמיון, אלא בגלל ההשלמה, כמו תאים בגוף החי, כל אחד מטפל בחלק אחר.

אין מדובר רק בהגדרה תיאורטית. יש הבדל משמעותי ומוחש בקבוצה שמתאפיינת בחברתיות חד ממדית לבין קבוצה שמתאפיינת בחברתיות אורגאנית רבת-פנים.

הבדל זה בא לידי ביטוי בתחושת המרחב והנינוחות שמרגיש כל אחד מחברי הקבוצה הרב-פנית. למעשה, הוא מרגיש פחות ופחות "לחץ קבוצתי" המאפיין חברתיות קונפורמית. זהו התהליך המסמן כיוון של פתיחות, והתחזקות. חברתיות מסוג זה מחזירה בטחון, יוצרת שייכות שאין לה מחיר של החלשה, אדרבא הוא מעצימה, משחררת, מזכירה לאדם את ערנותו הייחודית, פותחת את ליבו להאמין, ולהעיז לרצות.

אנו מדברים כאן על דבר מה שהוא בו זמנית עדין להבחנה ויחד עם זאת רב עוצמה. אין זה משחק ב"לקבל את האחר כמו שהוא", תרגיל באכפתיות הדדית או באי-אלימות. מדובר בבחירה מודעת והכרעה מוסרית של המשתתפים בקבוצה. בהינתן החברתיות המוכרת זהו מהלך הדורש אומץ והעזה.

תוכנית הליבה

שני היבטים אלה תומכים זה בזה, ולמעשה חוברים יחדיו לעקרון הדיאלוג.

הדיאלוג הוא ביטוי לתנופת השיח היוצרת שהיא בו זמנית חופשית וחוברת. הדיאלוג משחרר כל אחד מבני השיח לגלות את עצמו, עוצמתו וייחודו, ובו זמנית מאפשר שייכות.

זהו המובן בו אפשרי חופש שהוא לא על חשבון האחר, ואפשרית חברתיות שהיא לא על חשבון החופש. אדרבא, שניהם מעצימים זה את זה: חברתיות של ריבוי פנים תומכת במסע ההתייחדות המעוגן בחירות של כל אחד. והייחודיות של כל אחד, ומידת העזה וחופש המחשבה וההרגשה, מעודדים ומאפשרים היקשרות אינטימית. אנו מתקרבים זה לזה לא משום שאנו מסכימים אחד עם השני אלא משום שמתוך החופש שאנו חווים בתוכנו אנו מסוגלים להעריך את חופש הייחוד של האחר ולעשות לו מקום בלבנו ובמחשבתנו.

חירות היא השער אל ההיקשרות. ובה במידה תחושת הזיקה ההדדית היא השער אל החירות.

שני הדברים חיוניים לדרך עבודתה של האקדמיה הדיאלוגית ובשניהם אנו רואים את מעשה חלוץ בכינונה של תרבות לימוד-חיים דיאלוגית שלוקחת את אתגר האנושיות במלוא הרצינות.

ללמוד לפעול בתוך מרחב חופשי שרב בו הלא ידוע, מצד אחד, וללמוד לחיות מתוך תחושת שייכות עמוקה לאנשים אחרים, מצד שני, כך אנו מבינים אתגר זה לדורות הקרובים.

גם פרויקט "המדריך למרחב חיים חופשי" (שם זמני) עליו דיווחנו בפעם הקודמת הוא חלק מליבה זו.

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.