מאמרים
עוד על שביתת הרעב של דוד בן יוסף.
מאת: דני לסרי
היום, יום העצמאות תשע"ג, היום השישי לשביתת הרעב של דוד בן יוסף (80).
נניח שאדם שובת רעב על משהו. הימים חולפים, יש הד מסוים לשביתתו, אבל בעיקר דואגים לשלומו, ואילו העניין עצמו… ובכן, לא לגמרי מבינים. המשהו הזה אמנם חשוב, אבל לבטח יש דברים חשובים ממנו, ולמה לשבות רעב דווקא על זה? האם חסרות עוולות בעולמנו? והחשד מתגנב ללב, שמא הוא מקים כאן מהומה על לא מאומה.
האם בכלל יש משהו שראוי לשבות עליו רעב? האם זה לא המצב שכל דבר חשוב יש דבר חשוב ממנו? והרי שביתת רעב זה לא סתם רעיון, זה בגוף ממש, זה רעב ממש, וזה לוקח את כל האדם. האומנם יש איזה רעיון או אידיאולוגיה שיצדיקו מהלך כזה?
לא רעיון ולא אידיאולוגיה.
אם כבר לשבות רעב, אז לעשות זאת על העניין החשוב ביותר בעולם.
פחות מזה לא יסכון.
והדבר הזה, החשוב ביותר בעולם, הוא לא משהו, הוא מישהו.
וכך אני חייב להגיע למסקנה שדוד בן יוסף שובת רעב על עצמו.
לא רעיון ולא אידיאולוגיה. על כל אלה אפשר להתווכח, להתהפך, לשנות דעה, להחליף את ההיגיון, לעמוד מימין או משמאל, אבל יש עניין אחד שהוא תמיד במרכז. לא, לא האגו, שהוא גם סוג של רעיון, אלא הנוכחות, החיות, נקודת המבט הייחודית, והצורך האותנטי לזעוק את עצמו. ובשביל דוד זה לגמרי עניין של חיים ומוות.
לפני שפתח ברעב ניסתי להניא אותו מכך. בעצת יועצי תקשורת שונים, אמרתי לו שאם כבר שישבות רעב ביום אחר, אולי אחרי יום העצמאות, אולי לא לפני שבת, שתהיה הזדמנות לאנשים לשמוע, להבין, לתת את דעתם. שזו לא תהיה שביתת רעב לחינם. אבל כל זה בכלל לא היה שייך אליו. נכון, חשוב לו שזעקתו תישמע, הוא לא אוטיסט, אבל אין לא עניין בניהול מהלך תקשורתי. הוא חייב להשמיע את זעקתו, זו שליחותו עלי אדמות, מהות קיומו, וכאן הוא נמצא וכאן הוא עושה.
הבה נראה מה הוא אומר:
שבכל אחד מאתנו חבוי תינוק משווע לביטוי. שהתינוק הזה הוא אהבה. נקי מכל חשד. ושאינספור תהליכי חינוך הערימו עליו שכבות של טומאה ופסולת. ולמרות זאת התינוק הזה לא מת – הוא מת לחיות.
שהשורש של כל המחלות, מנזלת ועד סרטן, קשור בחינוך. באופן שבו מפתים ילדים לעבודה זרה – משכנעים אותם שתפקידם בחיים הוא להיות לא הם. שאובדן הזהות הזה הוא מה שמחלחל אל תוך כל תא בגוף, שמחוסר זהותו שוכח את מקומו ומתחיל להתרבות ללא מנהיג שיזכיר לו את עצמו. דוד מדבר מניסיון. ארבע פעמים היה חולה בסרטן. ולפי תחזיות הרופאים הוא כבר היה אמור להיות מת לפני עשרים שנה. הוא הצליח לרפא את עצמו רק מכוח חזרתו אל התינוק שהוא, מתוך אותו דיוק שעזר לו להסיר מעל עצמו כל עבודה זרה, כל קליפה של טומאה. והיום הוא ממשיך לגשש את דרכו, להיות נאמן לחיותו וחיוניותו. זה לקח לו חמישים שנה ללמוד את זה, ועדיין הוא רואה את עצמו תלמיד. תמיד תלמיד.
ועל זה, אם כן, הוא זועק – על כך שמחנכים את הילד על פי דרכו של משרד החינוך ולא על פי דרכו של החניך. שגם אם למשרד החינוך יש כוונות טובות, וחוכמה רבה, עדיין, אם החינוך הוא על פי דרכו של משרד החינוך ולא על פי דרכו של הילד – זה אסון גודל. אפילו לא ראוי לקרוא לזה חינוך, לכל היותר חינוק.
אני יודע, היום מרבים לדבר על הצורך להעמיד את הילד במרכז התהליך החינוכי, ולהתאים את תוכניות הלימודים אליו וכן הלאה. אבל
אני לא בטוח שהשיח שסובב את הרעיונות האלה זהה לאמירה הפשוטה של דוד – "חינוך על פי דרכו של החניך". קודם כל, כי אם כבר, לא הילד הוא במרכז אלא דרכו. מה שאני קורא לו "מאבק היציאה לאור", או מה שדוד קורא לו "לחיים" (ראשי תיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית). ואחר כך, הדרך ש"דרכו" תהיה במרכז, יכולה להיות מאוד שונה מן המשתמע בתפיסות המקובלות, שלא פעם מתבלבלות בהבדל בין חירות להפקרות, ובמקום לתמוך בילד לבטא את מלוא עוצמתו עצמיותו ועצמאותו, מושכות אותו להתמכרויות מכל סוג ומין.
הנה כי כן, על כך זועק דוד, על מותם בחייהם של אינספור תינוקות.
ובשבילו זה בכלל לא תיאורטי. התינוקות הקבורים הללו הם השורש לכל השנאה והמלחמות בעולם. זה לא רעיון, הוא חווה ורואה זאת ישירות, ומדבר מקרקע בשרו. זעקתו היא זעקתו של תינוקשיש, הקשוב לקולם של תינוקות- אחים, שמול גוויעתם האיטית הוא לא יכול לשתוק.
וכך הוא כותב זאת כנ.ב.
"נ.ב. אפשר להקים ועדה ממשלתית שתהיה מורכבת משופט ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של החניך, ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של משרד החינוך. הועדה תזמין עדים ותחליט החלטה מחייבת."
בברכה,
דני לסרי
סופר ומחנך.
מזמין גם לקרוא את מחאתו של דוד
ואת: "חינוך אפשרי".
כואבת,עצובה ומאמינה בצדקתו של אבא . אוהבת אותו רוצה בטובתו.רוצה בבריאותו. כמי שנמצאת כבר שלושים שנה במערכת החינוך יודעת איך נראים ה"חיים" מבפנים. אני במערכת הגנים כבר שלושים שנה ורואה איך לא מאפשרים להורים לראות את הנעשה בגן. יש שומר בכניסה ושעות שלהורים ולאורחים אין אפשרות להציץ. הילדים זה העם החלש שלא יודע לזעוק את זעקתו. מתכופף ונחלש. שותק ועוצר כל ביטוי עצמי. עצוב וכואב. בואו נפגין אהבה וכבוד לילדים. בואו נצא למלחמה לצדקתם של אלה שלא יכולים להביע אותם לא בפייסבוק לא בהפגנות רחוב לא בצעקות ולא בשביתות רעב. בואו נקשיב לזעקה השותקת שלהם.
אכן אכן. וכמה שזה העיקר. וכמי שלאחרונה ממלא את לבי בא.ד.גורדון הרי זה מסביב לנקודה. וכמה שחסרונו של זה הוא בעוכרנו ומה אוסיף על מה שביארתה ובסגנון כל כך גורדוני. שמחתי והתענגתי על כל מילה. ושיהיה תענוגי זה תפילה לשלום האיש היקר ולהגשמת הרעיון. על זה אזעק מקירות לבי – רבש'ע עד מתי. עד מתי קץ הפלאות שאיך זה כ'כ מעטים מבינים זאת.
שלום. אני לא נמצא במעגלי החינוך האלטרנטיבי, ונחשפתי למאבק של דוד בן יוסף דרך ידידה. בתחילה כתבתי כאן טקסט ארוך בנוגע ליעילות המחאה שבחר דוד. מטרתה של מחאה למשוך מסה קריטית של תשומת לב ציבורית, כדי להשפיע על מקבלי החלטות. בעיניי, שביתת הרעב כרגע אינה יעילה, והיא יוצרת פער כמעט בלתי ניתן לגישור בין המוחה לבין הציבור ולבין מי שהוא רוצה להשפיע עליו. הפערים התודעתיים גדולים מדי, כך שגם בתור אקט של משיכת תשומת לב, אני חושש שזה צעד מוגבל; ובתור אקט של השפעה – מוגבל עוד יותר. מי זוכר מה המסר שניסה להעביר משה סילמן, כשהתאבד? זה אקט עם הרבה פתוס. והרבה פתוס – זה פתטי.
אבל בסופו של דבר החלטתי לדבר על המסר האותנטי, המהותי, של שביתת רעב. לא על המסר החיצוני. נראה לי שזה צעד שמנוגד לדרכו החינוכית של דוד, לערכיו, ובמעמדו של דוד – זה אפילו צעד מסוכן לא רק כלפי עצמו, אלא גם כלפי אחרים שעלולים להסיק מסקנות קיצוניות לגבי עצמם. כי דוד אומר – אם אותו עוול לא יתוקן, טוב לי מותי מחיי. אני לא רוצה לחיות, לא רוצה לאכול. מה המסר בכך? שכישלון הוא טוטאלי ואין ממנו תקומה? שאין חשיבות לדרך? שאין סיכוי להצלחה בעתיד? שאולי עדיף לכולם למות עכשיו, כי אין תוחלת לדרך ולמאבק?
זאת טעות גדולה מאוד. ואפילו אם היא תמשוך תשומת לב – היא חרב פיפיות גם כלפי חוץ ("מי זה האיש המוזר הזה, שהורג את עצמו על בית ספר?") וגם כלפי פנים ("אין טעם להמשך המאבק"). ואם יקרה משהו לדוד – אז באמת המאבק החינוכי פתאום ייראה חסר כל ערך.
אני מציע לסובבים את דוד להרים מהר דרך מחאה אחרת, שתאפשר לו לחוש שהיא מספיק חזקה כדי לסיים את שביתת הרעב, ומצד שני שמדברת בווליום הנכון על סגירת מרכזי החינוך.