האקדמיה הדיאלוגית

על המחאה של דוד בן יוסף (80) ששובת רעב, אור ליום הזיכרון תשע"ג, כבר חמישה ימים

מאת: דני לסרי

לאורך השנים נתקלות מסגרות חינוך אלטרנטיביות בעוינות מצד משרד החינוך, הטורח הרבה בניסיון לסוגר אותן. בדרך כלל באמתלה שהן לא עומדות בדרישות החוק, אבל בעצם מסיבות יותר עמוקות, שאני חושב שאפשר לסכמן בלשון העם בדרך הבאה:

"מה החוצפנים האלה, שאין להם ניסיון בחינוך, וללא הרקע המקצועי הראוי, חושבים לעצמם שהם עושים! (ובשביל מה אנחנו, הפועלים בתוך המערכת, למדנו כל כך הרבה שנים, והתייסרנו כל כך הרבה שנים בניסיון ללכת בתלם, כשהם בכלל לא מתייחסים לתלם הזה, ומרשים לעצמם סתם כך לחגוג את חינוך ילדיהם)."

• "חבורה אליטיסטית שרוצה לבדל את עצמה מן הכלל, ואגב כך רומזת שאנחנו לא מספיק טובים בשבילם."
• "ומה יהיה על הילדים האחרים שיישארו מאחור? (על בתי הספר שמתרוקנים מילידיהם, למשל)? צריך ליישר קוו, ואם זה דורש שכולם קצת יסבלו, עדיף כך מאשר שרק מעטים יזכו (ואנחנו, במיוחד, הפועלים במערכת החינוך, לא רוצים להישאר מאחור, ולא להיתפס כנשארים מאחור)."

ואני לא אומר את כל זה כדי לעשות דה-לגיטימציה של הסיבות העמוקות הללו, הן אכן עמוקות וראויות. גם אם ניסחתי אותן בטיפה ציניות, לא באמת התכוונתי לכך. ראוי להקשיב להן, ולמה שעומד מתחתן, ובין היתר יש בהן גם צד של אחריות ואמת.

אבל,

חשוב להצביע שכאן המניעים האמיתיים או בכגון אלה, ולא רק בדאגה לחוק, או לילדים (שבדרך כלל מרוויחים בגדול מן השהייה במסגרות אלו).

וחשוב לראות שעם כל הבעייתיות של המסגרות האלטרנטיביות, יש בהן גם ברכה גדולה. ולא רק לקומץ הילדים שנהנה מהן. ואף על פי שלהציל נפש אחת זה להציל עולם ומלואו, חשוב לי להדגיש דווקא את הפן הזה שבו מסגרות אלה מברכות את כלל עם ישראל.

שכן בסופו של דבר עיקר החינוך בא מן ההורים, ולהם יש גם את ההשפעה הגדולה ביותר על מה שקורה בתוך מערכת החינוך למרות שהם לא נמצאים בה.

רוח הזמן שורה עליהם ודרכם.

ורוח הזמן הזו מקבלת המון מן התסיסה של הורים שבוחרים לחנך את הילדים בדרכם שלהם. עצם הרצון לקחת אחריות, המחשבה החינוכית שכרוכה בכך, הרעיונות החדשים שבאים ומופצים עם ניסיונות אלו, כל אלה משפיעים עמוקות על החברה בארץ ועל תפיסת החינוך של ההורים. מה שמדברים בגני שעשועים, מה שמפרסמים בעיתונים מדי פעם, מה שרץ באינטרנט, מה שרואים אצל אחרים אפילו בלי מילים, כל זה משפיע על נוף ההורות בארץ, ודרכו על כלל מערכת החינוך.

וכאן אני חוזר לזעקתו של דוד – לא, הוא לא מוחא רק על כך שסוגרים מסגרת חינוך כזו או אחרת, הוא זועק על כך שהורים עדיין מפחדים ממשרד החינוך, במקום לחוש את העוצמה שלהם לחנך על פי דרכם ודרך ילדיהם.

העוצמה הזו היא לא דבר שולי, היא עיקר החינוך.

המקום שבו הורים בוחרים לקחת אחריות, רוצים להיות מעורבים, גם אם לפעמים יש שם קצת טעמים של עבודה זרה, בכל זאת הוא מקום טוב, חיוני, מברך.

שוב ושוב עלי להדגיש – עיקר החינוך בא מן ההורים, גם מבחינת מה שקורה מחוץ לכותלי בית הספר, אבל גם מה שמחלחל לתוכו. ומה שההורים חיים בתוכו ומרגישים רצון להיות מעורבים בו, הוא המפתח לצמיחת החינוך, גם אם לפעמים הם "מפריעים" להתנהלות התקינה.

ולא במקרה פונה דוד בן יוסף ל"אימהות" שמייצגות מבחינתו את ההורים, וזועק את זעקתן, כואב את סבלן על הפליית תינוקות שאימותיהם בוחרות לחנך על פי דרכם. הוא היה רוצה לכונן את הרוח החדשה הזו – רוח המעורבות – בכלל מערכת החינוך, עוד הרבה לפני שרואים את הפירות של רוח כזו.

הוא היה רוצה שהורים ומחנכים ידעו ביחד, שהילדים הם קודם כל באחריות הוריהם. ושאין זו סתם הצהרת בעלות, אלא ציון לסדר הדברים הבריא שממנו יכול לצמוח החינוך למלוא תפארתו.

אם רק יובן הדבר הזה למלוא עומקו,

גם אם יתאחר,

בוא יבוא החינוך שכמהים אליו כולנו, הורים ומחנכים כאחד.

זה חלק ממגמה רחבה יותר שאנו רואים גם ברפואה וגם במקומות אחרים – המערכת מתגמשת ונפתחת, והיום בבתי רפואה רבים ישנם גם מרחבים של רפואה אלטרנטיבית. אגב, דוד היה מעורב גם במאבק הזה.

וכך כותב דוד:

"לא דורש שום דבר!

אין לי זכות לומר לאף אחד מה לעשות!

יש לי חובה לזעוק על פי החוק!

החוק שחוקק בית המחוקקים כנסת ישראל!

החוק הקרוי לא תעמוד על דם רעך!!"

ועוד הוא כותב:

"נ.ב. אפשר להקים ועדה ממשלתית שתהיה מורכבת משופט ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של החניך, ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של משרד החינוך. הועדה תזמין עדים ותחליט החלטה מחייבת."

בברכה,

דני לסרי

סופר ומחנך.

מזמין גם לקרוא את "חינוך אפשרי".

4 תגובות לפוסט "על המחאה של דוד בן יוסף (80) ששובת רעב, אור ליום הזיכרון תשע"ג, כבר חמישה ימים"

1. עירית שרייר הגיב:

   15 באפריל 2013 בשעה 14:59

   דוד ממש מעצבן עם השטויות שלו. אני נגד הכיבוש, וחושבת שלפלסטינאים נעשה עוול יותר גדול מלאמהות המסכנות שמשרד החינוך מציק להן, אז מה שאשבות רעב עד שיצאו מהשטחים?
   מה זה בכלל השביתת רעב הזאת, איזה מין נשק זה ונגד מי הוא מכוון? שינסה קודם להיפגש עם שר החינוך החדש
   להריץ קמפיין גדול בפייסבוק
   לארגן צעדה, מפגן, מה שאפשר, אבל למה שביתת רעב? שכולנו נרגיש אשמים? על מה זה בדיוק מתבסס הצעד הזה?

2. עוד על שביתת הרעב של דוד בן יוסף. « האקדמיה הדיאלוגית הגיב:

   16 באפריל 2013 בשעה 8:22

   […] מזמין גם לקרוא את מחאתו של דוד […]

3. גיא הגיב:

   17 באפריל 2013 בשעה 12:19

   בית הספר כמו שאני זוכר אותו היה מתקן כליאה והתנהל כמתקן כליאה
   אין יום שהטראומות מהתקופה ההיא לא עולות
   ובכל זאת עכשיו אני מעביר את הבת שלי דרך המערכת, ביא בגן וכנראה תמשיך במסלול
   הסיבות הן בעיקר מצב כלכלי – שני בני זוג עובדים, חינוך ביתי די יורד
   תיק פלילי זה עוד פרמטר אם כי משני
   חבל שאין עוד מסגרות חלופיות, תודה לדוד על המאבק

4. מנוער בסיכון לחינוך עם סיכוי – היום התשיעי לשביתת הרעב של דוד בן יוסף « האקדמיה הדיאלוגית הגיב:

   19 באפריל 2013 בשעה 13:14

   […] http://www.dialogit.org/archives/1413 […]