מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

מנוער בסיכון לחינוך עם סיכוי – היום התשיעי לשביתת הרעב של דוד בן יוסף

מאת:

לפעמים, תפיסת העולם של צדק חברתי, מוצאת את עצמה עוינת לתפיסת העולם של החינוך האלטרנטיבי.

וזה לא שפעילים חברתיים לא משתמשים בעצמם בכלים של חינוך רדיקלי כשהם באים, למשל, להציל נוער בסיכון. אדרבא, הם מוסרים את נפשם ליצור מפגש של אמת עם חניכיהם, עוברים על גינוני הפורמאליות, ממציאים שיטות לימוד, מנסים להפוך את בית הספר לבית – כולם מושגי יסוד בחינוך האלטרנטיבי, אותם הם מאמצים או ממציאים מתוך דחק השעה.

אבל כמה שונה ההקשר! כמה שונה סדר העדיפויות!

בעוד שאנשי החינוך האלטרנטיבי מתמקדים בקומץ ילדים שגם אם הם לא תמיד עשירים בממון, הם עשירים בתמיכה הורית וקהילתית, ישנם מאות אלפי ילדים בישראל שחיים תחת עוני מנוול, גם חומרי גם רוחני. מצוקתם החברתית משוועת, כאבם האמיתי, העמוק, פוצע כל לב מקשיב. הם אבודים באלימות החיים, כלואים באין-אפשרות.

אפשר להבין שלא התקשורת ולא משרד החינוך מביעים עניין מיוחד בשביתת הרעב של קשיש אחד, שמוחא כבר תשעה ימים על כך שמשרד החינוך מבקש לסגור כמה מסגרות של חינוך אלטרנטיבי, שגם אם נחבר את כל ילדיהם ביחד זה לא יגיע למאתיים.

על פניו, יש כאן ממש שיבוש בסדר העדיפויות.

אבל אני אוהב את האיש היקר הזה, ומאמין ברוחו האיתנה, בחכמה המנחה אותו, ובאכפתיות העמוקה שלו. אני יודע שכאבו של נוער-סיכון לא זר לרוחו. הוא בעצמו היה כזה, גם אם בימיו עוד לא הומצאה הכותרת והוא היה סתם ילד רחוב. אני גם יודע על פניות של נערות ונערים כואבים שמגיעות אליו גם היום. וכך, אני חייב להגיע למסקנה שיש סיבה עמוקה לשביתתו, וכן, גם עליהם הוא שובת רעב.

איך אפשר להסביר את זה?

יכול להיות שהעוינות מחמיצה דבר חשוב:

נוער בסיכון, בהיותו תופעת שוליים, מתייחס למרכז מסוים. אנחנו, שרוצים לעזור להם, חייבים להבין שבשעה שאנו מצילים אותם אחד אחד במסירות נפש, כל אחד עם סיפור חייו הייחודי, כל אחד עולם שלם שזכאי למלוא תשומת הלב, ממשיך להתקיים מנגנון שמייצר אותם כתופעה.

מה שזקוקים לו נערים אלה, במובן העמוק ביותר הוא לא להצליח במבחני הבגרות, ולהתקרב באופן זה אל הנורמה – התקרבות שברוב המקרים תתמיד להעמיד אותם בבינוניותם – אלא לגלות את הכוח שלהם להיות לא נורמאלים. אם אנחנו מבקשים הצלה אמיתית לנפשם זה קשור למהלך הרבה יותר רדיקלי שבו הם יוכלו להרגיש מחדש שייכים לתרבות רב ערכית שבה מכבדים כל אדם במקומו בלי קשר לבגרות שהוא עשה או לא עשה. כל תרבות שתדבק בתפיסת עולם חד ממדית וחד-ערכית תייצר את הסולם שיהיו בו מנצחים ומפסידים. אולי נוכל לעזור ליחידים כאלה או אחרים לעלות במעלה הסולם, אבל אם לא נשנה את עצם הסולם, תמיד יהיו יחידים אחרים שיעמדו בתחתיתו. אלה עובדות פשוטות. כמו גם העובדה שלכל אדם ישנה תרומה ייחודית לעולם ולקהילתו, אם רק יכירו בערכו הייחודי, ולא יעמלו להפוך אותו למישהו שהוא לא.

וכבר הצבעתי על כך בעבר – מבחני הבגרות הם על משקל של הרגת וגם ירשת. מי שמנסה היום להתקבל לעבודה חדשה לא ישאלו אותו מאיזה רקע סוציו-אקונומי הוא מגיע. ישאלו אותו כמה שנים למד, האם יש לו בגרות מלאה, האם למד באוניברסיטה, ועל פי זה גם ימדדו לו את משכורתו. כמה "מוזר" לגלות שלמרות כל המאמצים של משרד החינוך עדיין יש מתאם מובהק בין זוכי-הבגרות לבין המעמד הסוציו-אקונומי, מה שאומר בפועל שמצאנו פשוט דרך יפה לתייג אותם, לזהות אותם, ולהשאיר אותם מחוץ למשחק. נכון, אחר כך אנחנו מנסים להציל יחידים, לדאוג שבכל זאת יזכה לאיזה בגרות, לתחושת ערך שבאה עם הבגרות, וכן הלאה.

אנחנו לא מבינים מספיק שהבית ספריות, שהיא אחת ההצלחות הגדולות של המודרנה, דוחקת אותם אל תוך תודעה צרה – וזה עיקר עוניים ופגיעותם. מבוססים הם בפסולת של רעיון ההשכלה.

כאן, בבוץ, הם לא רואים לפניהם שום אפשרות אחרת אלא להתמסר לעבודה שזרה לנפשם, שנדמה להם שהיא הדרך היחידה שבה הם יכולים להיות בעלי ערך. מודדים הם את עצמם כך בייאוש דרך אותם עיניים שלא נותנות להם כמעט כל סיכוי. לא רק להם, אגב, גם לא למרבית הילדים האחרים שגם אם הם לא מוגדרים כילדים בסיכון, הם לגמרי כאלה. הו כן, הם עשויים להצליח בהרבה מובנים חברתיים וכלכליים, ואני בכלל לא רוצה להקל ראש בכך, אבל נפשם? עליהם מכונן אחר כך דוד כשהוא אומר שהסרטן מתחיל בחינוך. עליהם מקונן אני, כשאני פוגש אותם בייאושם ובחוכמתם העצומה – כבר בגיל חמש עשרה הם רואים לאן כל זה הולך, והם מרגישים שאין להם כוח לזה, שבדרך הזו הם לא רוצים, אבל מכיוון שפיתו אותם להאמין שזו הדרך היחידה, הם מחליטים לוותר על חייהם.

מה שמתבקש, אם כן, הוא רוויזיה עמוקה של המרכז, כינונה של תרבות מעגלית-רב-ערכית שתלמד לכבד כל אדם ללא קשר לתעודותיו. והוא, בסופו של דבר העיקר של "חנוך לנער על פי דרכו". חנוך לנער על פי דרכו, פירושו מניה וביה גם יצירת תרבות שיכולה להכיל את אינספור הדרכים הללו.

תאמרו,

מה הקשר בין זה לבין אותן מסגרות חינוך אלטרנטיביות שדוד שובת רעב בגינן? הרי הן כה מועטות ונוגעות בקומץ  ילדים. האם הן יכולות להזיז את המרכז הגדול הזה? אני לא יודע, אבל לפחות הן בכיוון הנכון, ומצביעות עליו עבור כל מי שרוצה לשמוע. איכשהו, דווקא משום שהן מבחוץ, הן אולי יכולות לאתגר את המרכז, כפי ששום דבר שנמצא בתוך המערכת לא יכול לעשות זאת.

ואולי, זו סיבה טובה לשבות רעב – שהמעט הזה, מכיל כל כך הרבה סיכוי.

תקשיבו לו, לאיש החכם הזה.

דני לסרי

מוזמנים לקרוא גם:

http://www.dialogit.org/archives/1413

http://www.dialogit.org/archives/1418

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

תגובה אחת לפוסט "מנוער בסיכון לחינוך עם סיכוי – היום התשיעי לשביתת הרעב של דוד בן יוסף"

  1. דוד הגיב:

    .
    .
    אני מזמין אתכם לקרוא ולהגיב גם כאן:
    .
    "מטרת החינוך היא לחיי"ם: לחוות חדוות יצירה ייחודית משמעותית"
    http://cafe.themarker.com/topic/2892615/
    .
    .

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.