מאמרים

מבוא | חינוך | למידה והוראה | מתמטיקה | הורות | שיעורים | ילדים ומבוגרים | אנסקולינג | בי"ס (ביקורת) | דיאלוג | פילוסופיה | אחר | מידות ואמונה | חירות |

מתוך "הלכות דעות ומלחמת דעות" של א. ד. גורדון

מאת:

זוהי אחת הטעויות היסודיות של המחשבה האנושית שאין בני אדם, ואפילו הוגי דעות נותנים לב לעמוד עליהן. דעה על חזיונות החיים והעולם מבחינת יחסו הנפשי של האדם אל החיים והעולם בכללם ובכל פרטיהם, מאותה הבחינה שאדם תופס את החיים והעולם תפיסת חיים, תפיסה שלפני ההכרה, מודדים באותה המידה שמודדים ידיעה על חזיונות החיים והעולם, הנקנה על ידי ההכרה.

כשם שהאמת בידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך חושבים צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט.

ומכיוון שעיקר עניינה של הדעה אינם חזיונות גלויים ואין איפה מצד זה מידה למדוד בה את אובייקטיביותה, מודדים אותה במידת הכלליות, במידת היות הדעה ראויה להיות דעה כללית, זאת אומרת, כשם שהידיעה, בהיותה אובייקטיבית, היא כללית, שווה לכל הכרה חיה ובריאה, כך חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אובייקטיבית, כלומר בשביל שתהייה אמת, להיות כללית בהחלט, שווה לכל נפש חיה, מושגת השגה שווה לכל מחשבה חיה ובריאה. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההגיון, לבררה ולהוכיח לכל את אמיתותה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות.

כך הוא אופן המחשבה ביחס לחשבון החיים והעולם בכלל, כאלו יש או יכול להיות חשבון חיים ועולם כללי, שווה לכל נפש ולכל מחשבה, שצריך רק למוצאו, לבררו ולזכות בו את כל באי העולם, וכך הוא ביחס לכל דעה על עניינים שיש להם שייכות קרובה או רחוקה, מוכרת או בלתי מוכרת, אל חשבון החיים והעולם.

אולם מידת חשבון החיים והעולם או מידת הדעה הכללית, ובכלל זה כל דעה חלקית, בתור אחד הפרטים הגלויים או הנסתרים שבחשבון זה, היא לגמרי לא כך. מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה. ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד בכל ספירותיו העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו – בה במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה.

דעה כוזבת או מוטעה היא לא זו שאינה אובייקטיבית בהחלט כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט, שאינה סובייקטיבית כללית, ביטויו של הסובייקט, של כל ספירות עולמו המיוחד באחדותם העליונה, כי אם של חלק מהן או של ספירות לא מעלמא הדין. אם הדעה משוחדה מאיזו תאווה או פנייה, קרובה או רחוקה, שטחית או עמוקה, מוכרה או לא מוכרה, אם מעורבים בה יסודות מדעות בנות עולם או עולמות סובייקטיביים אחרים, יסודות שאינם מתאימים לסובייקט זה, אלא שאין הוא מכיר בזה – באופנים כאלה וכיוצא באלה אין הדעה באותה המידה אמת.

ברור הדעה, כלומר ברור דעתו של אדם לעצמו הוא לפי זה רק הברור עד כמה דעתו בכלל עצמית לו בהחלט. (וביחס לכל דעה חלקית – עד כמה היא מתאימה לדעתו הכללית) עד כמה היא עליונה, כללית בהחלט בעולמו המיוחד, ביטוים השלם של כל הכוחות הקוסמיים הפועלים ברספובליקה הסובייקטיבית שלו, ועושים אותו בכללותם ובאחדותם המוחלטת לסובייקט מיוחד, אשר מבחינה זו הדעה ממילא מתאימה באותה המידה לכלליות החיים והעולם, לכלליות ההוויה כמות שהיא מאותו הצד או מאותה הנקודה, שסובייקט זה תופס אותה משם.

כי מה היא הדעה אם לא בבואתם המיוחדת של החיים האנושיים והקוסמיים כאחד כפי שהם משתקפים בנפשו המיוחדת של בעל הדעה?

ההכרה תופסת את החים והעולם מצד גילויי ההוויה בצורת חזיונות גלויים ומצד התפרטותה, בתור פרטים וכיולם, שהסובייקט בעל ההכרה הוא אחד הפרטים.

אולם יש עוד תפיסה אחרת – תפיסת חיים, כוח החיים (או באיזה שם שנקרא לכלליות הכוחות הגופניים עם הנפשיים) תופס את החיים וההוויה מבפנים ומצד פנימיותם בלי אמצעי, תופס אותם בכלליותם, שהסובייקט הוא החי אותם בכל שלמות, כאילו הוא כביכול ה"אני" של כל החיים והעולם או כאילו הוא אחד מאופני החיים וההוויה, שה"אני" העולמי, אם יש לומר כן, חי והווה בהם, זה – חשבון החיים והעולם, זו – הדעה.

….

אולם אותו הטבע הסובייקטיבי של הדעה גורם, כי במידה שהדעה יותר עצמית, ששורשיה מתעלמים יותר בתהום הנפש – בה במידה יש בה יותר מהחומר ההיולי, בה במידה היא אינה מתגלה לבעליה אלא קמעא קמעא, כי כל גילוי חדש הוא יצירה חדשה מתוך החומר ההיולי, והיצירה הזאת אינה פוסקת כל ימי חיי האדם או כל עוד לא פסק כוח יצירתו או לא יבש מקור חיי עצמותו, המקור הזה, כל עוד הוא חי, דרכו להיות שופע ומתגבר במידה ששואבים ממנו.

טבעה זה המבואר של הדעה מחייב לכאורה כי שני בעלי דעה יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחיבה הדדיים. הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים והקוסמיים, רק מצדדים שונים ומשלימים זה את זה. במוסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקודה אחת, לנקודת הגובה של אותם החיים, ובמידה שהם עולים, הם בהכרח מתקרבים איש לרעהו.

כל אחד מהשניים עובר את כל הדרך, דרך החיים הקשה, דווקא במידה שיש כוח לחיות, החשכה, דווקא במידה שיש עיניים לראות, המלאה כל מיני קוצים וברקנים, כל מני ביצה ורפש. כל אחד מהשניים סובל ממלחמות פנימיות בלתי פוסקות בחולשות, בשקר, בכיעור, בטומאה של עצמו ושל אחרים, סובל מספקות, מסתירות, שאינן מתיישבות אלא בסתירות יותר עמוקות, יותר תהומיות, בעולמו ובעולם הגדול. ובתוך כל זה מבקש כל אחד מהשניים ניצוצות, אורות, יופי עליון, אמת עליונה, קדושה עליונה, שפע עליון. ואת כל זה הוא מצרף לחשבון עליון שהוא חשבון החיים והעולם שלו, שהיא היא הדעה שהוא מביע. האין בכל זה, המשותף לשני הנפשות באחת, בכדי לקרבן זו ולזו ולהדביקן זו בזו? האין זה אומר כי הדעות הנבדלות, בדומה לענפים וגזעים נפרדים בגלוי, יש להן שורש אחד נעלם בתוך הנפש להבנה הדדית?

יותר מזה, הן כל בעל דעה מביא, כאמור, את חברו בעל הדעה המתנגדת, ובמידה שהיא מתנגדת, ליצירה שאינה פוסקת, מביא לא בתורת נדבה, כי אם בצורת הפראה הדדית, במובן ידוע, בצורת יצירה משותפת. היש לך דבר יותר מרומם את הנפש ומתוך כך מקרב ומחבב מיצירה? היש מקור יותר עשיר לאהבה הדדית מהפראה הדדית, מיצרה משותפת?

ובאים הוגי הדעות הדולים, הגאונים שבדור וכל אחד חשבונו החדש, חשבון העולם החיים בידו, חשבון העולם והחיים בה"א הידיעה דווקא לאמור: "כזה ראה וקדש אם חפץ חיים אתה". ובני תמותה פשוטים החושבים מחשבות פשוטות, כל מבקש חשבון עולמו העלוב לעצמו, בראותם את הערבוביה, את הסתירות התהומיות שבין כל החשבונות האלה, את התוהו ובוהו הנולדת מבין כולם, והעיקר את אי ההתאמה של כל אלה למה שמבוקש לחשבונם הפרטי העצמי, הם, בראותם את כל זה, הם באים לכלל דעה כי אין חשבון עולם וחיים כלל, כי אין כל צורך בו ועוד להפך, החשבון רק פוגם בשלמותם, בטבעיותם, באי אמצעיותם של החיים. החיים עיוורים ואין לחיותם אלא בעיוורון גמור.

ואין לראות רצון לעמוד על הדבר, כי אמנם יש ויש חשבון לעולם ולחיים, אלא שהוא מסור כולו לנפשו ולמוחו של היחיד, של כל פרט ופרט, כל אחד וחשבונו לו לעצמו. כי החשבון אינו חשבון ההכרה, חשבון המכניקה של החיים והעולם, כי אם חשבון הנפש, חשבון החיים של החיים והעולם, חשבון עצמי לכל אדם, כיצד הוא תופס כיצד הוא חי את החיים והעולם. והחשבון הזה, ועבודת החיים על פי החשבון הזה, הוא הוא יצירת חייו ואור חייו של האדם ודווקא חוסר החשבון העצמי הזה הוא בעיקר העושה את עיוורונם של החיים…

אולם העובדה כי הטעות הנזכרת, הנטייה לחשוב כי יש או יכול להיות חשבון עולם וחיים כללי (אם חיובי ואם שלילי) לכל באי העולם נטועה בנפש כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, העובדה הזו מראה לדעת ברור למדי כי יש בנטייה זו גרעין של אמת… מבקשים בספירת ההכרה מה שיש לבקש בספירת הנפש, בספירת החיים שלפני ההכרה. מהותו של הגרעין הזה הוא מהות רגש. ביתר דיוק, מהות חיים, שורש כל הרגשה (וגם כל הכרה) לפיכך זה כוחו" בהיותו מבורר ומזוקק כל צרכו, הוא מוליד הרגשים היותר יפים של הבנה הדדית ושל אהבה הדדית, ולהפך, בהיותו מעורפל ומלא תערובת זרה, הוא מוליד אותם הרגשים העיוורים של טמטום הדדי ושל שנאה הדדית, הדוחים אותנו כל כך בכל אשר אנחנו נתקלים בהם….

מה שקשה פה בעיקר הוא לפי זה – להגביל את תפקידה של ההכרה ביחס לנקודה זו, למצוא מקום אחיזה למחשבה ולחשוב עליה. ההכרה צריכה פה להודות בדבר שאינו בגדר השגתה. צריכה להודות כי החיים יתרים עליה, על ההכרה. כי מה שחי בנפש מלפני ההכרה, חי יותר, תופס יותר, משיג יותר ממה שמשיגה ההכרה. אלא שההשגה החיונית ההיא היא ממין אחר בהחלט.

התחיל האדם את חשבון עולמו מהגלוי והממשי, מן השמיים והארץ, השמש והירח, העץ והאבן וכו', ועבר אל אלילים רוחניים ובא אל האלוהים, אל אל אחד. אולם בזה עוד לא השיג את הנקודה. האדם שואל: היש אלוהים אם אין? ואם יש מה יחסו אל העולם והחיים? ההוא ברא את העולם או עצם מציאותו מחיבת את מציאותו של העולם? ההוא בתוך העולם או מחוץ לעולם? וכו וכו. הכל – שאלות ההכרה, בעוד שהשאלה היא על דבר שאין להכרה תפיסה בו. השאלה הרי היא על דבר, ש"יש" ו"אין" אינם תופסים בו כלל, ואין צריך לומר כי אינו כלל בגדר יתר היחסים של המציאות, מעין "מחוץ לעולם", "בתוך", "לפני" העולם וכו וכו. עצם הוויה הזו אינה דבר שבהכרה כי אם דבר שבחיים. היא ההוויה הזאת עם כל מה שיש לשאול עליה, אינה ניכרת כי אם נחיה. ומכאן כל המבוכה. מכאן – כל המושגים מעין "תיאיזם" "אתיאיזם", "מונותיאיזם", "פוליתיאיזם", "פנתאיזם", "רצון עיוור", "תנועה עיוורת", וכו, שאינם בעצם, מבחינת ההכרה הצרופה, אלא מילים בלי כל תוכן חיוני.

….

האדם מבקש אם מדעת או שלא מדעת, נקודה יסודית, כללית, מוחלטת להבנה הדדית בין בני האדם, שאין להשיגה אלא בנקודה עוד יותר יסודית להשגה הדדית, אם יש לומר כן, בין האדם לבין כל מה שחי והווה, בין הכל העולמי, האין סופי, שגם אותה מבקשת נפש האדם, יותר נכון, שהיא היא הנקודה היחידה בהחלט שהאדם מבקש. והנקודה חיה בנפש האדם, בנפש היחיד, בנפש כל פרט ופרט, אלא שהיא מתעלמת בתהום נשמתו – וזה כל עבודת חייו, כל יצירת חייו – להביאה לידי גילוי על פי דרכו המיוחדת, על פי עצמיותו המיוחדת. אבל רוב האדם אינו מבקש את הנקודה כפי שהיא חיה בעצמותו, ולא בה הוא מתחיל בניין עולמו, אינו מתחיל את הכל, את כל יחסו אל החיים והעולם מבראשית, כאילו הוא האדם הראשון בעולם, כי אם מתחיל מאיזו נקודה נתונה או גם מקו או משטח, וכן הלאה. וכך נוהג גם רוב הוגי הדעות.

כללו של דבר: אי ההבנה של בעל-דעה ביחס לבעל דעה מתנגדת, בייחוד הארס שבאי הבנה זו, הטמטום, הקנאה, השנאה, נולדים בבעל הדעה לא מתוך הייחוד שבדעתו בתור ביטוי מיוחד וחי של עצמותו המיוחדת החיה, כי אם מהיסודות הזרים שבדעתו. בכלל מאותו החלק שבדעתו שאינו ביטוי החי של עצמותו החיה.

ביטויה החי של העצמות החיה בצורת דעה הוא הדבר שבעבודה פנימית של הארת העצמות לכל מרחביה ומעמקיה, דבר שבחיים, שבתנועה כבירה, מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. פה אין מקום לטמטום. הטמטום בא מאותם יסודות שנתקבלו על ידי בעל הדעה מן המוכן בתור מושכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת או מאותם המושגים שבעל הדעה לא ראה בהם מקום לבררם מחדש, לנתחם ולהאירם על פי דרכו ולקבל מהם מה שיש לקבל ולדחות מה שיש לדחות ולא נתחם ולא בררם, כי אם שקבל את הכל כמו שהוא או שדחה את הכל כמו שהוא, או גם מאותם היסודות שהיו בשעתם במצב ידוע של בעל הדעה, ביטויה של עצמותו, אלא שכבר התבצרו כל כך, נעשו כל כך ודאיים, עד שלבשו צורה של אמת אובייקטיבית מוחלטת, ובצורה זו הושקעו אל השדרות התחתונות, היסודיות שבנפש ונתגבשו ונתאבנו ונעשו ליסוד או לאחד היסודות בעבודת המחשבה. מבחינה זו אפשר לומר כי אי ההבנה, טמטום של בעל דעה לגבי מתנגדו בדעה הם אי-הבנה, טמטום של בעל הדעה לגבי עצמו, לגבי עצמותו העליונה באותה המידה שהם מה שהם לגבי מתנגדו.

צא והתבונן למשל, בשנאה שבין בני דתות שונות וראית כי מה שמוליד שנאה בלב בן דת אחת לחברו בן דת אחרת נובע לא מתוך אותו הצד של הדת המשמש ביטוי חי ונאמן לרגש הדתי החי בלי אמצעי כי אם מאותו הצד של הדת שנתגבש ונתאבן עד כדי לאסור לכל מחשבה חיה ולכל רוח חיים לנגוע בו… הרגש הדתי הרי הוא הרגש היותר עמוק והיותר חי, העליון בכל הרגשים האנושיים, הרי הוא אותו רגש איחודה של נפש האדם עם כל מה שחי והווה, עם כל ההוויה העולמית, שהנו כל עיקרו של הטבע האנושי, המואר באור ההכרה העליונה.

ביטויו של הרגש הדתי הרי הוא עצם עבודת החיים העליונה. התקלה באה מתוך שהרגש הזה, דווקא מתוך חשיבותו הגדולה, מתוך חיוניותו הכבירה, מתוך יסודיותו בנפש האדם דרש לו ביטוי עוד מראשית התהוותו של הטבע האנושי… ואותה התאבנות הביטוי גרמה כי בהגיע הכרת האדם למעלתה העליונה שלא יכלה עוד להשלים או להתפשר עם הביטוי שנתישן הפכה את הקערה על פיה ושפכה אתה הילד יחד עם מי הרחצה, את התוכן החי עם הביטוי הישן, המאובן, גרשה את הדת מספירת המחשבה העליונה ומספירת החיים, העליונים עם התחתונים. ולא ראתה, ההכרה העליונה, הצרופה, כי בזה היא נוטלת משניהם, גם מהחיים וגם מהמחשבה, את נשמתם ומשאירה להם רק את המכאניות. החיים נעשו מכאניים, וגם המחשבה נעשתה מכאנית.

במקום ביטוי החי של הרגש הדתי בעבודת חיים עליונה בא סרוונט בצורת האסתטיקה עם ביטויה מספירת הדמיון – האומנות, בצורתה שיש לה עד היום. במקום שאיפה ליופי עליות, יופי שבתוכן, שבחיים ובטבע בלי אמצעי, שבחיות החיים והוויה בכל גילוייהם בבחינת יפה עליונה, במקום שאיפה להשיג את טעמם העליון של החיים מתוך עצם היות החיים באופן מתאים, באה שיאפה ליופי שבצורה, שבחיות בעולם של דמיון יפה, שאיפה להסיח את הדעת מהחיים בלתי האמצעיים ולהסיעם לחיים של דמיון יפים.

Buy cheap Viagra online

FacebookTwitterGoogle+WhatsAppEmailLinkedInשתפו

תגובה אחת לפוסט "מתוך "הלכות דעות ומלחמת דעות" של א. ד. גורדון"

  1. מיקי אביגור הגיב:

    המאמר הזה מתחבר מאוד להשקפת עולמי של גם וגם ולא או, או. תפיסת עולם סינרגית של הפריה הדדית בין אנשים וסביבה, של דעה ומודע ובלתי נשלט.
    תודה על ההזדמנות.
    מיקי

כתיבת תגובה

צריך להכנס למערכת בשביל להשאיר תגובה.