שיעור ראשון - חברתיות


1. אני רוצה להצביע ולסמן את ה"חברתיות/ציבוריות" המצויה כאחת מנקודות החולשה של התרבות המודרנית. הרבה קשיים מתנקזים ומתחילים מנקודה זו שבה איננו יודעים לייצר חברתיות בריאה. בכלל זה אני רואה שמרבית החוסים במוסדות נפשיים, נמצאים שם בגלל נקודה זו, לא בגלל עצמם. וכן גם קשיים רבים אחרים בכל רמות הפרט והחברה. וכמובן לבית הספר יד בדבר.

2. הטענה הבסיסית שלי היא שהצורך של רבים להגן על עצמם מפני החברתיות – החל מהתייצבותם כ"אאוטסידרים", דרך הביקורת, הצורך להסתיר, וכל שאר עמדות ההתגוננות – כל זה הוא תגובה לניסיון רב שנים עם חברתיות מסוימת. אני מאמין שאפשרית חברתיות אחרת.

3. יש כאן שני קולות שנדמים כסותרים. מצד אחד הרצון של האדם לשמור על זהותו ייחודו, קולו האישי, ומצד שני הצמא לשייכות. הרצון הכפול, בתוך החברתיות המצויה, הופך לתחושת בידוד: "הנה הם שנהנים ושמחים להיות ביחד, ואותי השאירו מחוץ למסיבה, לא שהייתי מצטרף אם היו מזמינים אותי, החיבוק החמים הקבוצתי הזה, הוא לא בשבילי". אני והם. אבל מי הוא ה"הם" הזה?

4. האם יש שם מישהו באמת בתוך ה"הם"? האם יש מישהו שה"הם" הוא שלו? הצורך להתגונן מפני החברתיות בשל התחושה שה"הם" יכבשו אותי ואאבד את חירותי, את עצמאותי, עוצמתי, ועצמיותי.

5. חברה: לצורך העניין אני רוצה לקרוא בשם "חברה" לכל התארגנות אנושית שהכוח המרכזי שפועל בה דוחף את האנשים להיות דומים. מי שמגיע למקום כזה חש כאילו תחת מעטה של כישוף. יש כוח שפועל עליו להתנהגות מסוימת ולא אחרת. למשל הוא חש שאפשר לדבר על דברים מסוימים ולא אחרים, שכאן כולם צריכים להתחבק, להיות נחמדים, לדבר בקול שקט, ובצדק הוא חש נחנק בתוך זה, נאלץ להעמיד פנים כאילו הוא משהו שהוא בעצם לא. למה הוא עושה את זה? הרבה פעמים הוא אפילו לא מודע לפרטים, רק חש את המתח. כוח המצמיד אותו לדפוסים מסוימים.

6. קהילה: בשם "קהילה" (קהילה אורגאנית), אני מתייחס לכל התארגנות אנושית שהכוח המרכזי שפועל בה מעודד את האנשים להיות שונים. כמו בגוף חי, הלכידות הקבוצתית ותחושת השייכות צומחים לא מתוך זה שכולם הם אותו הדבר, אלא אדרבא מתוך זה שכל אחד לוקח תפקיד אחר ומשלים המאפשר את תפקידו של האחר.

7. הבחנה בין ייחודי למיוחד: לכל אדם יש צורך עמוק ויסודי להיות ייחודי. זו קריאת קיומו. אבל כאשר לא נותנים לו מקום להיות ייחודי (כשהוא לא נותן לעצמו) הצמא לייחודית מתעוות והופך לדבר מה אחר: למיוחדות: להיות אותו דבר כמו כולם, אבל יותר. זהו שיבוש, כמו כל התמכרות הוא אינו מרווה ואינו מפרה את הצמא היסודי, וכך הופך את האדם לתלוי תמיד, משועבד תמיד. אבל אם תחפשו עמוק תראו שבשורש של כל "גאוותנות" "יהירות" "מיוחדות" יש רעב כן וטוב למלא את הייעוד שרק האדם בייחודו יכול למלא.

8. ייחודיות ושייכות לא סותרים זה את זה, אדרבא, אדם יכול להיות ייחודי בעיקר מתוך זה שהוא שייך. האינדיבידואליזם הקיצוני הוא הצד השני של מטבע החברתיות החונקת. הדימוי של הגיבור שאינו זקוק לדבר, שהוא בלתי תלוי, חופשי בשטח, הוא תגובה למצב בו השייכות נתפסת (והופכת בפועל) לשעבוד. משמע: להיות שייך פירושו "להיכנע" לסמכות, לוותר על הקול האישי, וכן הלאה. ואת זה הנפש לא סובלת, מתנגדת, מתגוננת, מייצרת את ה"הם" שכנגדו היא קוראת את קריאת חירותה הייחודית. אפילו שעצם ייצורו של ה"הם" הוא חלק מן המנגנון הדוחף את האדם מן הייחודי אל המיוחד. אבל באמת, שייכות במובן העמוק איננה שיעבוד, אדרבא היא הדבר המאפשר חירות.

9. החברתיות שאנו מכירים היא חברתיות של אדון-עבד. זה עובר דרך כל פרקטיקות הקיום החברתי, מובן מאיליו המציף את כל היחסים האנושיים. דוגמאות:

10. קהילה של ריבוי פנים: כנגד הסחף הזה של החברתיות ה"סימביוטית" אני רוצה להעמיד את הקהילה האורגאנית והרב-תגית, המעמידה במרכזה את חירות הפרט. וראוי לראות שהפרט במקרה הזה איננו ה"ילד" או "הסטודנט" או הקשיש" או ה"אישה" שהרבה פעמים נאבקים למען זכויותיהם. הפרט הוא הפרטי לאינסוף שאין לו לשון רבים בכלל, שהוא לא אקסמפלר של ציבור, מיעוט זה או אחר, שהוא נוכחות. לעשות מקום ל"מיעוט" זה בדרך כלל לבטל את מקומו של היחיד לאינסוף.

11. קהילה היא קבוצה של אנשים בלתי רגילים. אם תרצו – משוגעים קדושים.

חזרה

שיעור שני - חירות ועבודת אלילים


1. מדוע חברתיות הופכת כל כך הרבה פעמים לעבדות? מדוע אנו חוזרים ומתכנסים למודל של אדון-עבד? האם יש לכך סיבות היסטוריות, האם זה סוג של הרגל? האם זה קשור לדבר מה שאנחנו לא מבינים לגבי מה שקורה לאנשים כשהם מתאספים יחדיו? איך קורה שכמעט באופן טבעי ה"המון" נגרר לעבודת אלילים? ראו מה קרה לבני ישראל כשמשה השאיר אותם לבד כמה ימים. מאין הצורך הזה להעריץ, להעביר כוח, לסגוד, להשתעבד?

2. אנחנו יצורים חברתיים מאוד. זו המורשת הביולוגית שלנו. רק חיות חברתיות, חיות של עדר, ניתן לביית. מובנה בהן ה"כפתור" הכופף אותם למנהיג, לסמכות. זה הדבר שמנצל המאלף כשהוא מביית חיה, וזה מה שמאפשר להפנט אנשים. אפשר לראות את הרע שבזה ואפשר לראות את הטוב: זה חלק מן הרגישות לאחרים. אנחנו יצורים מושפעים: רגישים לאנשים, רגישים לסביבה האנושית, לאקלים, לאווירה. הכל נוגע בנו – יש לנו את איבר החוש הזה ל"חברתי". טוב או רע, זו עובדה.

3. משהו קורה כשאנשים מתכנסים יחדיו, משהו שהוא יותר מאחד ועוד אחד ועוד אחד. יש איזו אנרגיה עודפת, מעין תוצר של אלכימיה מפגשית. מכלול חדש, אווירה, אקלים, תווך אנרגטי, מציאות אחרת. זו אנרגיה חופשית שיש בה פוטנציאל לשכינה ויש בה פוטנציאל לעבודת אלילים. מה הקבוצה מחליטה לעשות עם האנרגיה העודפת הזו, לאן לכוון אותה, זה הרבה תלוי ב"הנהגה". ב"הנהגה" אני מתכוון לכל גורם שיודע לאסוף את האנרגיה הזו ולעשות עמה משהו, לדבר אתה. זה יכול להיות אדם אחד, קבוצה של אנשים, או מרכיב משותף בתוך האנשים.

4. האנרגיה העודפת הזו שייכת לאנשים, לכל האנשים. אבל פעמים רבות אנשים מסוימים מתמכרים לכוח שלה, ומנצלים אותה לצרכים האישיים. זה מה שקורה בדרך כלל. וכאן המקום לדבר על מקומו של המנהיג ה"טוב", שהוא תמיד מנהיג לחירות, תפקידו לשרת את הקהילה ולהחזיר את האנרגיה הזו לאנשים. לא לקחת אותה לעצמו. אלא "להעלות" אותה למשהו שכתוצאה ממנה כל הקהילה עולה יחד עמו. הוא, במובן העמוק, השומר שהאנרגיה הזו לא תהפוך לעבודת אלילים. לא תתנקז למקום שבסופו של דבר מחליש את כולם.

5. הרבה פעמים דווקא החלקים החלשים מנצלים את האנרגיה הזו. בניגוד למה שחושבים, בעלי העוצמה מעבירים את עוצמתם לחלשים. זה חלק מן ה"טוב" של החברתיות וזה מובנה בכולנו. אנו פועלים בעל כורחנו – מגינים על החלש. ולא תמיד בתבונה. כך נוצרת הרודנות. רודנות, היא תמיד, בסופו של דבר, "עבד כי ימלוך", היא תמיד סוג של פחד שנותנים לו יד. אפילו שזה נראה הפוך לגמרי בדרך כלל. החולשה היא זו שרודה בנו, ועל ידי זה שהיא רוצה בנו היא שומרת על חולשתה.

6. האפשרות הזו של קהילה אורגאנית רב-תגית קשורה הרבה להבנה של האנרגיה המשותפת הזו ומה עושים עמה. יש לי הרגשה שאם לא מנהיגים אותה באופן מושכל, באופן טבעי היא הופכת לדבר מה משעבד. כמו כל אנרגיה עודפת היא פשוט זורמת מעצמה לנקודות הצומת החלשות, ומשם לרודנות.

7. אף על פי שהאנרגיה הזו היא אנרגיה עודפת שלא שייכת לאף אחד מסוים, היא בכל זאת קשורה לכולם והם מזינים אותה. בכוחם לבחור שלא תפנה לעבודת אלילים של רודנות. זה דורש בעיקר דבר אחד – יושר. אם אנשים היו ישרים לא הייתה יכולה להתקיים רודנות בעולם. היושר הוא יותר מאשר "אמירת אמת". יושר, כנות, אותנטיות, הם כולם ביטוי לכך שהמעשה של אדם נשאר מחובר למקורו בצינור ישר. משמע גם האנרגיה הקבוצתית העודפת על כל מה שהיא כוללת בנוסף, נשארת מחוברת למקורה, משמע יש שם מישהו אחראי לה. בתור התחלה, כל מי שהוא חלק ממעגל הקהילה, ובהמשך, או במקרי מפתח מסוימים, המנהיג של הקהילה. כאשר אנחנו אוספים קבוצה של בני נוער יחדיו, המנהיג באופן טבעי הוא האדם המבוגר שאסף אותם. ויש לו אחריות להנהיג לחירות. לא לאפשר לאנרגיה הזו לרתום את עצמה לעבודת שיעבוד של כולם. זה דומה לדמויות שבפנים. כשלומדים להכיר את הדמויות שבפנים, ומסכימים לריבוי הפנים של האישיות, כשמוכנים להקשיב להן, גם אפשר שהן לא תשלוטנה ותדכאנה. אנרגיה ללא כתובת, באופן טבעי תביא לרודנות, עד שלא נסכים להיות ישרים במפגש עמה.

8. קהילה אורגאנית רב תגית, רב ערכית, שבה לכל אחד מקום משלו היא קהילה שהאנרגיה הקבוצתית שלה חוזרת לאנשים כדי להעצים את היחיד, היא לא נאספת מסביב לערך האחד, לאמת האחת, לצבע האחד, היא לא רודה באנשים. זהו מקומה של השכינה המברכת. אי אפשר לצוות חירות, אפשר רק לברך. אם מדובר בציווי, הרי שמדובר ברודנות. מקום שבו אנשים לא אוחזים זה בזה כדי למצוא את מקומם המיוחד. מיוחדות היא סטטית, היא קשורה בשימור. ייחודיות היא דינמית. ובמקום שבו יש הסכמה לייחודיות יש גם הסכמה לתנועה, להשתנות, ואנו מסוגלים להסכים לחירות של האחר.

חזרה