האקדמיה הדיאלוגית

נדמה לנו שאנו מקדימים את הדחוף לחשוב בגלל שאין זמן, בעוד שלמעשה האין זמן נוצר בגלל שאנו מקדימים את הדחוף לחשוב. אותה תחושת מחנק ומחסור באוויר לנשימה נובעת מחסרונו של הדבר החשוב. אנו סבורים שאנו עושים את הדחוף כדי לפנות זמן לחשוב, אבל בדרך כלל זה לא עובד כך. כל עוד נקדים את הדחוף לחשוב נישאר בלא החשוב. ולעומת זאת ברגע שניקח יוזמה ונלמד לפעול את החשוב קודם לדחוף נפתח מרחב חדש של זמן.

אני מזמין אותנו ללמוד להקדים את החשוב לדחוף. לעבור ממציאות של הישרדות שבה אנו נדחפים להגיב לעולם אל מציאות של התנכחות שבה אנו לומדים להשיב לעולם. ממציאות של עבדות למציאות של חירות, ממציאות של מונולוג למציאות של דיאלוג, ממציאות מכאנית למציאות של בחירה ויצירה.

להקדים את החשוב לדחוף, כלומר לא לשכוח מה הוא הדבר שחשוב ולחזור אליו פעם אחר פעם כדי לינוק ממנו עוצמה של נוכחות. זו דרך אחרת להזמין אותנו לפעול מן הלב, מתוך הקשבה לשורשנו, תכליתנו, יעדנו. בקיצור – לפעול מן המרכז.

אבל גם ללמוד לשים לב לפרטים. לראות בכל מה שהמציאות מקרה בדרכנו, גם אם זה מחוץ לגדר תוכניותינו, קריאה אישית הדורשת תשובה אישית. כשלא שמים לב לפרטים וממהרים לעבור הלאה, כשאנו מתעלמים מקריאותיה של הממשות, אנחנו הופכים להיות אוטומטים מכאניים המגיבים למציאות, המופעלים על ידי המציאות מבלי שהדבר יעבור דרך בחירתנו. אם לא מטפלים בפרטים הם מטפלים בנו.

וכך בין הלב לבין הפרטים, בין העיקר לבין התומך, יש יחסי השלמה ושיווי משקל של הזנה הדדית – כשאנו פועלים מתוך הלב הפרטים מקבלים משמעות, כשאנו לומדים לשים לב לפרטים הדבר מזין את המשך פעילותנו מתוך הלב. כל זה אפשרי כיוון שאנו לומדים לפעול בקצב הנכון ולנווט את תשומת ליבנו בריקוד הנכון. לפעול מן הלב הרי זו האהבה. לשים לב לפרטים הרי זו חכמת האהבה.

הקצב הנכון: כלומר לעבור מזמן של הישרדות לזמן של יצירה ולימוד. אלה שני סוגים שונים של זמן. במצב של הישרדות אין זמן וצריך לפתור מהר את הדחוף כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. במצב של יצירה הזמן נובע מן הלב, מן המפגש, ויש מקום לכל דבר. בזמן של יצירה, כל עיכוב לכאורה הוא חומר גלם להמשך היצירה וחלק מתהליך של לימוד והתענגות – הזמנה אישית מן המציאות להמשיך לרקוד אתה.

הניווט הנכון: כלומר להבין שהמציאות זקוקה לתשומת ליבנו, שאנו חיים כאן לא רק כדי לעבור את החיים בשלום, אלא כדי להוליד בעולם את מתנתנו הייחודית. להנכיח את תשומת הלב שלנו בכל רגע ורגע – זו המתנה של כל אחד. האופן המסוים שבו הוא שם לב, נוכח בתוך פעולתו, רוקד את ריקודו הייחודי זה הדבר הגדול ביותר

שאנו יכולים לתת – תשומת לב. כלומר את יכולתנו לפעול מתוך הלב.

להקדים את החשוב לדחוף פירושו ללמוד להתייחס אחרת לזמן, ללמוד להתייחס אחרת לתשומת ליבנו, ובמילא ללמוד להתייחס אחרת לפעילותנו בעולם. בכל רגע אנו יכולים לראות בתביעותיה של המציאות בקשה לשעבד אותנו ולהפוך את עצמנו למכונות. כנגד תביעה זו אנו נוטים לפתח התנגדות, דיכאון, או ניסיונות שליטה חוזרים ונשנים. אבל תמיד יש בידנו הברירה ללמוד לראות בתביעותיה של המציאות הזמנה לאמירה אישית והזדמנות לחירות. כשאנו לומדים זאת אנו מגלים כיצד ההחלטה להקדים את החשוב מזינה אותנו, מזינה את המציאות, ויוצרת סוג חדש של סדר, לא הסדר שניסינו לכפות בלוחות זמנים חיצוניים, אלא סדר אורגאני שנולד מתוך הקשבה. בסדר החדש הזה החשוב נשאר במרכז ובגלל זה יש גם זמן לפרטים. פתאום מתגלה שהדחוף כבר פתר את עצמו לבד.

להקדים את החשוב לדחוף זה גם להכיר במגבלותינו, להזמין את הלא נודע אל חיינו וליצור הזדמנות לשיח. לא הכל בשליטתנו, למעשה הרוב לא. תפקידנו אינו לדאוג לסדר את הכל – זה מעבר לכוחו של אדם בן תמותה – תפקידנו לעשות את מה שאנו מבינים כחשוב. לשם כך עלינו ללמוד להקשיב ולפעול מן המרכז. עלינו ללמוד להתמקד בחשוב, ממנו לנוע לטפל בפרטים, ולא לטפל בדחוף ובדרך להישאר בלא החשוב. כשאנו פועלים כך אנו נותנים הזדמנות לאחרים לטפל גם הם בדברים חשובים, אנו מאפשרים לעצמנו לקבל עזרה ולתת עזרה ובמילא מאפשרים דיאלוג.

עכשיו נותרה שאלה: מה דחוף – את זה בדרך כלל קל מאוד לברר, אלה כל

Buy cheap Viagra online

הדברים שמעוררים בנו פחד וחוסר שקט – אבל מה חשוב?

מעולם לא היה האדם כה רב כוח מצד אחד וכה חסר אונים מצד שני כמו בתקופתנו המודרנית. מעולם לא היה קרוב כל כך להגשמת חלומותיו ובו זמנית רחוק מהם כל כך. רב פעלים ויחד עם זאת עקר. כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפניו ויחד עם זאת כה מעט הוא יכול לבחור באמת.

ואם נרצה לנתח פרדוכס זה מתוך בחינה של הצד העושה של האדם, ייתכן שלא נשכיל הרבה. כנראה שבעניין זה גם לא יעזרו כל תוכניות הניהול רבות העוצמה שבאות ללמד אותנו לפתח חשיבה יוצרת, ויזמות עסקית, ובנייה מתוכננת, וארגון פרויקטים, והגשמת מטרות, והצבת יעדים, והתמדה בלוח זמנים. דווקא בכל אלה אנחנו חזקים למדי ובכל זאת…

כי אולי הבעיה נמצאת בכלל במקום אחר – לא במעשה אלא באופיו ויותר מכך בחיוניותו וחיותו, דבר הנגזר מן הכוונה שלו, אבל יותר מכך במציאות שאמורה לקלוט אותו. שהרי ייתכן שמעשה של אדם, כמוהו עצמו, הנו דבר חי, ובתור שכזה לא די להשפריץ אותו על העולם, צריך ללמוד לזרוע אותו בתבונה.

וכמו בכל זריעה, לא די ש"אני רוצה", צריך למצוא גם את הקרקע. ואולי אף יותר מזה: אם אין קרקע מתאימה – אני לא רוצה, לא באמת. ואם כן, אני רוצה להקדיש את המאמר הזה לבחינת סוגייה זו של קרקע וזיקתה לרצון האנושי וליכולתו להיות פורה.

אתחיל במספר הגדרות:

מרחב חיים: מרחב חיים הוא מקום מופשט או מוחשי המהווה סביבת חיים בה אדם יכול לפעול. זה יכול להגדיר מקום או מצב פיסי כמו משרד, מקום עבודה, משפחה, קבוצת חברים, קבוצת למידה, סדרת מפגשים, כיתה, זוג, מחברת ועט, דף ומכחול, טיול בטבע, מחנה זמני. וזה יכול להגדיר תחום עניין או מרחב מופשט כמו: כתיבה, אומנות, פסיכולוגיה, מדע, ספרות, תקשורת בין אישית, הנדסה.

Buy cheap Viagra online

מרחב חיים תומך חיי"ם: לא כל מרחבי החיים זהים באיכותם. יש כאלה שאנחנו מרגישים בהם יותר בבית ואחרים פחות. יש כאלה שבהם אנו מרשים לעצמנו לפעול ליצור ולהביע ואחרים בהם אנו עצורים יותר. למרחבים המאפשרים חיים אני קורא "מרחבי חיים תומכי חיי"ם". בעקבות דוד בן יוסף, חיי"ם זה ראשי התיבות של "חדוות יצירה ייחודית משמעותית". מרחב חיים תומך חיי"ם הוא מרחב חיים המאפשר לאדם להיות הוא עצמו במלוא עוצמתו ועצמיותו. לא רק להתקיים אלא להיות נוכח. ולהיות נוכח במובן האנושי זה להיות יוצר, להיות כלי בעל גוון מיוחד לזרימה של אותה יצירה ייחודית ומלאת חדווה שהיא הוא.

מרחב אימא: מרחב אימא הוא השם שאני נותן למרחב חיים תומך חיי"ם. זהו מקום שבו אפשר פשוט להיות. להיות אני. זהו בית, מקום של אינטימיות, מקום שיש לי בו מקום, שאני חש משמעותי, שאני חש שמקשיבים לי, שמכיל אותי. המאפיין של מקום כזה הוא זיקת האני אתה. גם כאן אני הולך בעקבות דוד בן יוסף ורואה באמ"א את ראשי התיבות של "אתה, ממני, אליך" וגם של "אני, ממך אלי", שזה מכיל גם את האני גם את האתה, וגם את התנועה הדיאלוגית – שהבסיס לה הוא הנתינה, ממני אליך וממך אלי. שזה גם אומר שמרחב אימא זה מקום בו מותר לי לאהוב.

מרחב אימא הוא עניין בחלקו אישי. לכל אחד יכולים להיות מרחבי אימא אחרים. יש כאלה שהמתמטיקה עבורם היא מרחב אימא ואחרים שהמשפחה. יש כאלה שלבד, ועבור רובנו, זהו מרחב שנמצאים בו אנשים שאנחנו אוהבים.

יש כאן שתי אומנויות שעלינו ללמוד:

אומנות הזיהוי: אומנות הזיהוי קשורה ביכולת לזהות מה הם מרחבי האימא שלי. מה הם התנאים שמאפשרים לי תנועה לחיי"ם. מה היא המציאות שמאפשרת לי חיים. עבור אדם אחד זו שיחה בשניים, עבור אחר עבודה גופנית. עבור אחד טיול במדבר עבור אחר עבודה על פרוייקט. עבור אחד זה קשור בשקט של בוקר מוקדם, אצל אחר קשור דווקא בהמולה של בית קפה. ומה שמהווה בשבילנו יום אחד מרחב אימא אולי לא ימשיך להיות כזה ביום אחר.

לכל אחד יש מרחבי אימא אחרים בהם הוא יכול להיות הוא, ולאפשר לעצמו להיות מבע של חדווה ויצירה ייחודית. מקום בו הוא יכול להרגיש שייך, ויותר מזה, שבו הוא יכול להיות ללא צורך להעמיד פנים ובלא צורך להסתיר את ייחודו. מקום שלא רק שמאפשר לו לבטא את העבודה הייחודית של חייו, אלא גם שעוזר לו לגלות מה היא העבודה הזו.

שהרי, כמו שאמרתי למעלה, באין קרקע, גם אין רצון. אם אין מציאות בעלת משמעות, אז גם לא נולד הצורך להפרות אותה. וההפך גם הוא נכון: כשאדם מוצא מרחב אימא, בלי שום תוכניות מלאכותיות או כוונות מראש הוא יגלה בעצמו פתאום את התשוקה להוליד, ויחד עם התשוקה להוליד הוא יגלה את ייעדו, את מתנתו הייחודית לעולם, את מי שהוא. הגילוי הזה לא נעשה בחלל ריק. לא די להניח אדם בין קירות חשופים כדי שיגלה מי הוא. בשונה מאובייקטים חומריים, יצור חי זקוק למגע עם מרחב חיים תומך כדי שייעודו יעלה אור ויתגלה. קול דממה דקה.

אומנות הטיפוח: ויחד עם זאת מציאת מרחב אימא היא רק התחלת הדרך וכל אדם שמצא מרחב כזה גם גילה את אחריותו לשמור, להגן, לטפח ולאפשר את המשך קיומו.

זה לא מובן מאיליו. לא פעם קורה שאנו מוצאים מרחבי אימא ומצליחים להרוס אותם עד כי שוב אינם ראויים לחיי"ם. בלי שאנו אמונים על אומנות החיי"ם, הופכים מקומות עבודה, משפחות, מרחבי עניין, למקומות שאי אפשר ליצור בהם, שאין בהם אינטימיות, שמקשים עלינו לאהוב. ממרחבי אימא, הם הופכים למרחבי אימה, כר פורה לגידולם של פחדים, דאגות, ותחושת מחנק.

אומנות טיפוח זו, היא לא רק אומנות משמרת, היא יוצרת. יש לה הכוח להפוך מרחב תומך מוו"ת למרחב תומך חיי"ם. היא יכולה להפוך מחדש את משפחותינו, מקומות החינוך, העבודה, הבילוי, הרחוב, השכונה שלנו, למרחבי אימא. אני קורא לעבודה זו שלנו גם בשם "שמירת הגן". כולנו שומרי הגן, אנשים שחלק מייעודם ועבודתם הוא לטפח את הקרקע של מרחבי אימא שבהם הם חיים. שזה אומר שמרחב אימא הוא לא רק בגדר נתון, אלא אורח חיים של תשומת לב.

וכך, אתם רואים, כבר האדם הראשון נצטווה על שתי מצוות: "לעובדה ולשומרה", וגם "פרו ורבו". זו אכן תמצית העבודה של כל אחד מאתנו, ולכל אחד דרכו הייחודית לעשותה.

שכן, מעשינו, כמונו עצמנו, הם דברים חיים. לא די שיהיו כלילי שלמות, הם צריכים להיוולד חיים ולחולל חיים. אחרת אנחנו זורעים מוות והרס. והאומנות של יצירת מעשים חיים היא אומנות מערכתית שיותר משהיא קשורה לאומנות המעשה קשורה לאומנות מרחבי האימא, אותה אומנות נשית שהתרבות שלנו הזניחה, משום מה. הגיע הזמן לחזור וללמוד אותה ברצינות. לא רק איך להוציא לפועל פרויקטים, אלא בעיקר איך ליצור מרחבים בהם הפרויקטים האלה יביאו שמחה. לא רק איך לייצר דברים ולמצוא מקום לאכסן אותם, אלא גם איך לטפח מקומות בהם יכולים בני אדם לחיות במלאות. לא רק איך להגשים מטרות, אלא גם איך ליצור מקומות בהם אנשים יכולים לגלות מה הם בעצם רוצים. לא רק לשלוט, ולעשות, להוביל ולקדם, לעצב ולהנדס, אלא גם להקשיב ומתוך הקשבה זו לטפח מקומות בהם יש טעם לחיות. לא רק להטביע את חותמנו כדי שיראו וידעו את עוצם כוחנו, אלא גם לאפשר מקומות בהם אנו יכולים לגלות מה היא עצמיותנו ובמילא מה היא עוצמתנו. כי אז יימלא שחוק פינו ורננה תבוא בשערנו.

  אולי אחת המוטביציות העמוקות ביותר שהציתה בי, בימי בית הספר התיכון, את הרצון להקים בית ספר אחר לכשאגדל הייתה טכסי יום השואה. בשעה שעמדתי בחום יחד עם עוד אלף התלמידים שהמנהל התגאה על מספרם והעמידם שורות שורות להאזין ל”לזכור ולא לשכוח" אמרתי בליבי – כבר שכחתם. אני זוכר חיבור שכתבתי אז ובו ניסיתי להתיחס לשאלה איך קרה שהנאצים עשו את מה שעשו. זר היה לי הרעיון שיש משהו באומה הגרמנית שהוא רע מיסודו.  המסקנה הייתה מאוד ברורה: טכסי השואה קורצו מאותו החומר שגורם לאנשים לאבד את אנושיותם. האשמתי את אותם מתחסדים שראו בגרמנים חיות אדם בשעה שאני ראיתי בעינהם שבנסיבות דומות הם יכלו להחליף אותם.

  כשגדלתי התווספו ליום השואה עוד סיפורים שונים שתויקו בנפשי כמשמרת זכרון. היה הסיפור על הניסוי המפורסם בו נבדק הובא לקבוצה של 10 אנשים שתולים אשר אמרו בכוונה על קוו אחד שהוא ארוך יותר מן השני למרות שהיה ברור שההפך הוא הנכון. הנבדק ה11, ברוב המקרים חזר אחריהם כהד. הרשימה אותי אז, והיום, העובדה שדי היה שאחד מתוך 10 השתולים היה אומר את התשובה הנכונה כדי להפוך את היוצרות. היה הסיפור על ניסוי פסיכולוגי אחר בו נבדקים הובאו למעבדה ונתבקשו לתת מכות חשמל לנבדק סמוי כדי "לנסות סוג חדש של למידה". את הנבדק הסמוי (שהיה מתחזה) הם לא ראו אך הם שמעו את צעקותיו ואלה התגברו ככל שהעלו את הזרם. רובם המשיכו לסובב את החוגה על פי הוראות המדענים בעלי החלוק הלבן גם כשהצעקות היו מחרישי אוזניים ואפילו כשאלו נדמו והסימון בחוגה הראה "סכנת חיים". הם המשיכו מכיוון שהיה שם איש בחלוק לבן, סמכותי מאוד, שאמר להם להמשיך. וישנו גם הסיפור שששמו כמדומני "הגל" המספר על ניסיון שעשה מורה להיסטוריה בשחזרו את התהליך בו הצליח הטלר בשלטון מבלי לספר לתלמידיו שזה העניין, הוא הצליח בדרך זו להרחיק לכת באופן מבהיל ומעורר מחשבה. והיו עוד סיפורים רבים שלא מחמיאים במיוחד למין האנושי.

Buy cheap Viagra online

  זה קל להגיד "לי זה לא יקרה". אבל אם לא אבין למה זה קרה מכתחילה, אם אמשיך לטעון שרק הם מסוגלים לכך ואני אדם מוסרי, מצפוני, מאמין וכן הלאה אין זה אלא מטפשות.

  הסיפור כפי שאני מבין אותו פשוט – אני מאמין שאדם לא יכול לפגוע באדם. אדם אינו יכול לעמוד נוכח אדם ולפגוע בו מתוך כוונה. הנאצים לא הרגו בני אדם, הם הרגו אוביקטים. קדם לרצח ההמוני, להתאכזרות הבלתי אפשרית, המעשה בו הם הפכו את היהודים לאוביקטים – למשהו זר, השייך לעולם הלז – משהו שאין בו חיים אוטנומים, משהו שאין לו תנועה עצמית, ובעיקר למשהו שאינו בן שיח, שלא ניתן לפנות אליו בלשון אתה. משהו זר שגם אם הוא פונה אליך בלשון אתה, גם אם הוא קורא לך, ואין בעולם קריאה גדולה ועמוקה יותר מאשר קריאה זו של אדם לאדם, גם אז, אתה לא נותן לקריאה זו להכנס לליבך. הוא קורא לך בשמו הפרטי, מחפש את עיניך ואתה נשאר אטום. זהו החטא הגדול ביותר של האנושות. כאן נעשה כבר רוב הרצח. מה שמפריד כעת בין זה לבין הרצח המעשי אינו אלא ההתניות, המוסר והקונפורמיות החברתיים. אלה כידוע משתנים לא פעם ובמהירות רבה לכיוון זה או אחר. יום אחד מותר להרוג ערבי, יום אחר מותר להרוג "מוסר ישראל השלמה", וכן הלאה.

  יש המון סיבות להפיכת אדם אחר לאוביקט, יש המון סיבות לחרשות זו נוכח קריאתו של אדם אחר, יש המון סיבות להימנעות זו ממפגש אני אתה. ישנן הדעות הקדומות, הפחד, הצורך להגן, הקונפרמיות, ההשתעבדות לסמכות, המוסריות, כולם תרוצים טובים אבל אף אחד לא משכנע ממש. בהקשר לזה אני רוצה לצטט קטע שכבר ציטטתי מספר פעמים:

"הוויה היא קטגוריה שאי אפשר לצמצמה לאינטרקציה של נורמות חברתיות ומוסריות….אכן מוסריות כפיתית ונוקשה מתעוררת באנשים מסוימים בדיוק כתוצאה מהעדר תחושת קיום. מוסריות נוקשה היא מנגנון פיצוי שבעזרתו משכנע היחיד את עצמו לקבל את האיסורים החיצוניים משום שאין לו כל בטחון בסיסי כי לבחירותיו שלו יש תוקף כלשהו משל עצמן…"[2]

וההוויה כפי שאני מבין אותה היא קריאה והיקראות. עבורי זה קסם הבריאה. פועה, בת ארבעה חודשים וכבר בחודשה הראשון בעולם שמתי לב שהיא יודעת כשפונים אליה והיא נענת כאתה לאתה. החיבור הזה במפגש של עיניים עם עיניים הוא האלכימיה של הנפש, תמצית הבריאה כולה.

  ועכשיו לעניין החופש. החופש מאיים עלינו ובצדק. האפשרות לתת לילדים להסתובב בלי השגחה מעירה בנו את כל החרדות שהתממשו בספר "בעל זבוב". ואכן, בעולם של לזים החופש הוא אסון. בעולם של לזים החופש הוא הפקרות, הוא גסות, הוא אלימות. אבל כל אלה מקורם אינו בחופש עצמו, החופש רק מעצים אותם. עניין זה הוא פשוט – במקום בו אתה מתיר את כל הצווים המוסריים, האיסורים החברתיים, הטאבו, שם אתה מגלה את היחס הממשי של אדם לאדם. אך אני רוצה להפנות את תשומת ליבנו שהחשש שלנו מ"בעל זבוב" הוא חשש מפני אנשים שהפכו ללזים. אנחנו לא מפחדים מילדים תמים, שאנו אוהבים אותם בכל ליבנו בשל זיקת הנוכחות שלהם לעולם, אנו מפחדים שלהם, לילדים הרכים שלנו, יקרה משהו בשל מישהו או משהו שהוא זר לנו, משהו שאנחנו לא מוכנים לפגוש, לא מוכנים לכונן איתו יחס של אני אתה, משהו שאנחנו עצמנו הפכנו אותו לאוביקט – אלה "ההם" שעשויים לפגוע בו. והם ישארו מפחידים כל עוד לא נגלה אותם מחדש כברואי אלוהים השואפים לטוב.

כותב ניל על בית ספרו סמרהיל:

"הצבנו לעצמנו ליצור בית ספר אשר מאפשר לילדים את החופש להיות הם עצמם…נקראנו לא פעם אמיצים, אבל זה לא דרש אומץ. כל מה שזה דרש הוא מה שהיה לנו – אמונה שלמה בילד כטוב, לא כיצור רע…אמונה זו בטוב הילד מעולם לא התבדתה, יותר נכון לאמר שהיא הפכה לאמונה סופית"

אמנם נכון, הילדים מביאים עימם את הלז, הם עשויים להתנהג זה אל זה בזרות, כאוביקטים, ומתוך כך לפגוע זה בזה, אך זרות זו עדיין יש בה הרבה פחות לזיות מן הפרשנות שלנו. הלז שלנו הוא הזר המחריד שאין כל אפשרות לתקשורת עימו, שהוא אטום לחלוטין ומגובה בכל הסיפורים המחרידים שליקטנו במשך חיינו. כל אלה מעמידים חייץ בלתי חדיר ההופך את הזר לאוביקט גמור, קשיח וחסר כל תנועה פנימית. אצל הילדים הרבה יותר פשוט להפוך לז זה בחזרה לאתה נוכח, זורם, בן שיח, אח, חבר. האלימות שקרתה במפגש של לז בלז נעלמת במהרה ונבלעת בתוך הפעילות היצירתית המשותפת.

בגלל זה כל כך חשוב לנו בגישור ששני הילדים יחזרו לדבר זה עם זה. לפעמים זה נראה הקפדה מוזרה, כשאנו מבקשים מן הילדים לפנות זה אל זה בלשון אתה ולא שכל אחד יספר על האחר. אך יש פה קסם שעובד. ברגע שילד מדבר אל ילד אחר, ברגע שהוא נאלץ להקשיב לו כיוון שאלה החוקים של גישור (כל אחד מדבר בתורו), הוא לא יכול שלא להיפגש עם נוכחות של אתה אחר. ומדהים לראות באיזו מהירות, אחרי גישור, שני ילדים ניצים הופכים בחזרה לידידים. זה לא משהו שאנחנו המבוגרים עושים, אנחנו רק שומרים על המסגרת, אלה הילדים המכוונים לטוב, אלה הילדים שאים יודעים עדיין לאטום את ליבם, אלה הילדים שבאופן כלשהו ניזונים מן המפגש הבלתי אמצעי של אתה לאתה.

  אנחנו  חיים לחילופין בין עולם הלז ועולם הנוכחות, בין עולם של הסתר פנים לעולם של מפגש פנים אל פנים. תרבות המבוגרים מכילה אינספור לזים שהילד הנוכח צריך ללמוד להתמודד איתם. זהו מעגל של הפנמה – הלז עובר תהליך בכדי להפוך מחדש למקום ביתי, למקום אינטימי, וככל שהמפגש מבטיח נוכחות מקיפה יותר, כך הוא מציע, במקביל, את האפשרות לזרות עמוקה ואלימה יותר. את הבחירה המקומית של הילד בלז צריך להבין על רקע רחב יותר. האם מעשה הלז הוא חלק מכיוון שבו הילד הופך לזר יותר ויותר לעצמו ולעולם או שהוא נבלע בזרם שבו הילד נוכח ושומר על קשר עם מציאותו?

  אי אפשר להוציא מקרה מתוך הקשרו – אותו לז, אותו מעשה של ניכור ואלימות, כשהותך בזרם החיים, יכול להפוך לעוצמה חדשה של נוכחות המאפשר מפגש חדש ורב נוכחות. אותו פחד מפני הזר, כשאנחנו מוכנים לפגוש אותו, הוא מקור של אור. אך אותו מעשה של לז שנשאר לז וגודר ככזה משום שבודדו אותו, מפני שמנעו פגישה פנים אל פנים, מפני שלא איפשרו את ההזרמה שלו ואת ההבאה שלו בחזרה למקום אפשרי – אנושי, אותו לז שאבד בתוך כותרת החרדה שלו, יהפוך לגרעין לא מעוכל שמניב אלימות. כך קורה לאדם שמרגיש אשם ולומד לראות את מעשהו כדבר זר ממנו הוא מרחיק את פניו, ואשר ממנו הוא מבקש להתנתק, לא רוצה לדבר עימו. אדם כזה אולי לא רוצה בגישור, אך הגישור חיוני לו.

 אמנם, אנחנו לא יכולים לחיות בעולם שכולו אתה. הלז מקיף אותנו מכל עבר,

 אבל יכולה להיות לנו ההתכוונות ואולי גם החוכמה המבינה לאן שואף הלז ולאן שואף האתה, כדי שנוכל לבחור…

[1] במסגרת הדפים להורי מיתר (1996)

[2] "גילוי ההוויה" עמוד 88