מאמרים
צריך כפר שלם לגדל ילד אחד
מאת: דני לסרי
פעם חתונה יותר משנועדה לבני הזוג הייתה הזדמנות לקרב בין משפחות, ליצור קשרי ידידות ותקשורת בין שבטים וכפרים, ולהרחיב את מעגל הקהילה. לא כן במשפחה הבורגנית המודרנית שעיקר הנישואים כאן לבודד, ליצור רשות מיוחדת לבני הזוג, תחום שמפריד בין בפנים לבין בחוץ – חיץ מגן לאינטימיות שבפנים כנגד הניכור שבחוץ. לכאורה לא בא כל זה אלא כדי לרומם ולהדר את האהבה הזוגית, אבל על פי רוב המשפחה הבורגנית רק מוסיפה עוד קולות לזעקת הבדידות הנשמעת מכל עבר. משהו פה קורה ליכולת של האנשים להגיע לאינטימיות – להיות קרובים אצל עצמם, לאהוב ולהיות נאהבים.
זה קשור, אני חושב, לאובדן חיי הקהילה. אני מתכוון לא רק לחיים פוליטיים שאנו מעורבים בהם דרך מסך הטלוויזיה, אלא לאותה שלמות אורגאנית שענייני יומיום שלה מערבבים בני אדם במשימות משותפות וברצף גילאי. אני מתכוון לאותו אקלים שהוא רחב מספיק כדי שנצא מדלת אמתנו ונמשיך להרגיש שהוא מזין אותנו, שהוא עמוק ומתמשך מספיק כדי לערסל אותנו במקצבי החגים והמסורת ולהעניק תחושת שייכות.
פתגם אפריקאי אומר שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. אכן ילדים זקוקים לראות גדולים מהם בשעת עבודתם, זקוקים למודלים לחיקוי כמו גם להזדמנויות להפעלת יכולתם בהקשר ממשי ועזרה למבוגרים תוך השתתפות באחריות לקהילה. הם זקוקים להתחכך במגוון של אנשים ולהיות עדים לכל מעגל החיים. הם צריכים את שוטה הכפר כמו גם את זקן הכפר, שכן האדם הוא תבנית נוף כפרו וכל אלה הם מרכיבים חיוניים מנפש שלמה. אבל ישנו מובן שבו כולנו ילדים, כולנו ממשיכים לגדול וכולנו זקוקים לחיי קהילה. לא זקוקים רק במובן ההישרדותי אלא בעיקר במובן זה של להיות אנשים שלמים המסוגלים לאינטימיות.
פעם גידול ילדים היה קורה באופן טבעי, הוא היה מותך בחיי הקהילה. סדרי בראשית של הקהילה דאגו כבר לספק סביבה שאפשרה לילדים לגדול כמבוגרים אחראים שלמים, בריאים בגופם ובנפשם. הכפר גידל את הילדים, לא היה כל צורך לקרוא לזה בשם מיוחד. אבל כעת שנשתבשו סדרי בראשית דורש עניין זה התייחסות ומאמץ מכוון וכותרת מיוחדת – חינוך. חינוך, במובן זה, הנו דבר שאנו זקוקים לו באופן נואש והוא דחוף לאין שעור מכל שאלה של למידה והקנית דעת. בנפשנו הוא וראוי למיטב מאמצנו.
אלא מה, חינוך ולמידה כה מעורבבים אצלנו עד כי איננו יודעים היכן מסתיים האחד ומתחיל השני, ומתוך כך גם זה לא נעשה בשלמות וגם זה לא נעשה בשלמות ובעיקר נדחה החינוך מפאת הלמידה. משום כך אני מוצא צורך להפריד בין חינוך ללמידה. לעשותם שני מקומות שונים שמטרתם אחרת וארגונם הוא אחר וכל תחום ראוי ללימוד מעמיק בפני עצמו.
למידה: על למידה קשה היום להגיד הרבה שכן תשעים אחוז שלה תורגמו להוראה ותשעים אחוז מן ההוראה לכודים בחיפוש אחר שיטות לעורר מוטיבציה ולדרבן ללמידה, שהם ביחד שמונים ואחד אחוזים מיותרים המסלפים לגמרי את הבנתנו באשר למהותה וכוחה של הלמידה כביטוי היותר עמוק של חירות האדם. בכל אופן, מקומות שתומכים בלמידה דומים יותר למרכזי משאבים: הם פתוחים לכל, לכל הגילאים, ומגיעים אליהם רק מתוך רצון ללמוד דבר מסוים ומוגדר. שונים הם מאוד מבתי הספר המודרניים בגישתם, במטרותיהם, ובארגונם הפיסי.
חינוך: למידה היא זכות, זכותו של היחיד המבקש ללמוד וזכותם של אנשים הרוצים לעזור בלימוד זה, אם באופן אישי ואם על ידי ארגון מוסדות כאלה או אחרים. חינוך הוא חובה – אחריותנו כהורים ומבוגרים. שוב איננו יכולים לדחות אחריות זו בתקווה שמישהו אחר יעשה את העבודה. עלינו להכיר בכך שבעייתנו האמיתית איננה בעיית למידת המתמטיקה והמדע אצל הצעירים. בעייתנו היא בעיית החינוך: אובדן הקשר עם אותה קרקע קהילתית מיניקה, ניתוק הקשר בין הורים לילדים בין מבוגרים עובדים לילדים משחקים, בין ילדים גדולים לילדים קטנים, אובדן הזהות, העצמיות, העצמאות, האמירה, הקול, התגברות האלימות, תחושת הניכור, חוסר המשמעות, ובעיקר אובדן היכולת לאינטימיות. כל זה הוא תולדה של נפש שהופשטה מבית גידולה והיא חשופה ומגורה ומתזזת באין מנוח.
על כן אני רואה שעיקר מאמצנו כהורים ומחנכים צריך להתמקד בחינוך. והתמקדות זו, כפי שאני מבינה, משמעותה היא אחת – יצירת קהילות אורגאניות, בתי חינוך. מקומות שלבם הוא הכשרת האדם לאהבה. והאהבה… ובכן, אני לא יודע אם יש תכלית אחרת לחיי בני אדם, אבל ברור לי שללא תכלית זו שום תכלית אחרת אינה עומדת.
מקומות חינוך, אם כן, אינם מקומות שמבקשים למלא, להעשיר, ולהוסיף ידיעות כאלה או אחרות לילד. להפך, הם פועלים להכשיר את הלב לאהבה, משמע – לפנות מקום. וכך צריך להבין כל דבר ודבר שנעשה במקומות אלה, כולל הסדנאות והפרויקטים שלכאורה מחזירים אותנו למטרות בית ספר, אבל בעצם הם רק עוד כלי בהכשרה זו. לא שאנו יודעים בדיוק איך לעשות את זה, איך לבנות קהילות כאלה, אבל זה רק מדגיש את הצורך לכנס משאבים ולייחד את מיטב מאמצנו למחקר גדול זה – כיצד מייצרים קהילות בריאות. קהילות המכבדות את האדם השלם, התומכות בעוצמה האישית הצומחת מתחושת הערך ומידיעה ברורה של האדם שיש לו מקום בעולם.
קהילות כאלה הן לא תחליף למשפחה אלא תמיכה במשפחה והרחבה שלה, במילא הן מקומות שגם הורים מרגישים שייכים ושותפים בהם. אלה מקומות שיכולים לתמוך וללוות את ההורים מרגע הולדת ילדם ועד בכלל. מרכזים קהילתיים שהם כמו בית שני לילדים ולהוריהם. כך אני רואה את מיתר וכך אני רואה מסגרות דומות הקמות ברוח זו.
בימים אלו החלטתי להוציא את ילדי ממסגרות החינוך .
תודה על הבהירות ושיקוף עמוק קולע מדוייק ונוגע למקום שבו אני חווה את הלב שלי בתקופה זו.
יש לי רצון להתקרב לדרך הזו- להורות אהבה לילדיי.
[…] לקרוא את הטקסט המצורף בקישור זה- בהקשר לנושא הטקס: http://www.dialogit.org/archives/1179 לגבי שבוע הבא- שבוע טעימות: בכל חוג יתנסו התלמידים […]