האקדמיה הדיאלוגית

מנהיגות מאהבה

מאת: דני לסרי

1. בילד יש כבר הכל וכבר מגיל צעיר מאוד – הרבה קולות הרבה פנים. אפשר למצוא שם גם את השונא וגם את האוהב, גם את השובב גם את הרציני, גם את הקנאי וגם את הנדיב, גם את האכזר גם את החומל, גם את הטיפש גם את החכם. כל אלה מרכיבים את אישיותו. ויחד עם זאת אף אחד מהם הוא לא הילד. אלה רק מקומות שהילד יכול להיות בהם. ותכלית החינוך היא לא לדכא קולות או היבטים מסוימים, כי אז יצרנו רק חצי ילד – ילד נכה, אלא לעזור לטפח את המנהיג – מי שיכול לשאת את כל הפנים השונות הללו ולהנהיגם לחירות.
2. והדרך למנהיגות עצמית זו, שיש בה הרבה רז, היא מתוך זה שהילד גדל בסביבה מונהגת, והמנהיג הוא עבורו בו זמנית מקור השראה, ומצת מהדהד לזרע המנהיגות הנמצא בו עצמו המתגרה לצמוח.
3. מנהיגות: שיודע להבחין בין רודנות למנהיגות, ומבין שמנהיגות מצילה מרודנות, ולומד לעשות הפרדות, ונושא באחריות, ובעצמו יש לו שמיים להתייחס אליהם.
4. וזה שהוא מבין את אחריותו לחירות. משמע, הוא אינו מוצץ אנרגיה מן המונהגים, לא מנצל את הילד לצרכיו, אלא משתמש רק באנרגיה זמינה שהילד מספק מרצונו. הוא לא חודר, לא מתערב, לא מטיף מוסר, לא לוקח – נותן. בין היתר הוא לא מבקש מן הילד רשות להיות ההורה שלו – שאז הוא שוב לוקח (לוקח אישור), אלא נשען על מנהיגותו העצמית.
5. וגם: הוא לא גוזל את אחריותו של הילד. הוא מאפשר לו לבטא עצמיות ולהוביל בכל מקום שהוא יכול להוביל – אבל כתהליך של נתינה ופינוי מקום ולא כתהליך של חולשה ואובדן מנהיגות. זו המנהיגות של ההורה שמצמיחה את המנהיגות של הילד – היא מברכת, נוכחת, נותנת, לא מתנתקת.
6. וגם: הוא לא גוזל את חוסר האונים של הילד. ניקח בתור דוגמא את המקרה של פעוט בן שנה אשר מנסה לטפס אל מיטת הוריו כדי להגיע אל אמו. היא יושבת שם וממתינה לו שיבוא אליה, אבל למרות שהוא מתקשה, היא לא עוזרת לו. הוא יודע לטפס על המיטה, וכבר עשה זאת פעמים רבות, אבל כעת הוא גונח בחוסר אונים ותסכול, מנסה שוב ושוב ולא מצליח.
7. וכבר אמרתי שיותר משחשוב מה ההורה עושה או איך הוא עושה, חשוב מאיזה מקום הוא פועל. והנה במצב זה, הנטייה של רובנו המגוננים תהיה להושיט יד ולעזור לו לטפס. הוא הרי ילד קטן, מן הסתם עייף בשעות ערב אלה, והרבה יותר פשוט והומאני לקצר תהליכים. לא כל דבר צריך להיות שיעור ואתגר.
8. אבל ייתכן שיש ברצון שלנו לעזור רבדים עמוקים יותר הקשורים בקושי שלנו לראות אותו חסר אונים. זה כמו אינסטינקט הפועל בתוכנו להשלים את המלאכה שאנו רואים כבר לאן היא שואפת. גם אם אנחנו לא בהכרח מרחמים עליו, חוסר האונים שלו מציף אותנו בתחושת הזדהות, והתסכול שלו הוא גם התסכול שלנו. קשה לנו להיות שם אתו.
9. ברקע יכולות להיות גם מחשבות על הצורך של בני אדם לעזור זה לזה, לגלות חמלה זה כלפי זה, ולעשות את הדברים פשוטים וענייניים ולא להסתבך אתם בכל מני דקויות פסיכולוגיות מיותרות: יש כאן ילד שמנסה לעלות למיטה, קשה לו עכשיו, למה להאריך את ייסוריו? הבה נהייה מעשיים, נעזור לו ונגמור עניין.
10. על רקע כל זה חשוב להבין מאיזה מקום באה הבחירה של האם בכל זאת לא לעזור לו.



Buy cheap Viagra online

11. אמנם נכון, אפשר שהיא בוחרת לא לעזור לו כסוג של שיעור בהישרדות, מאמנת אותו שהעולם קשה, ועליו כבר מגיל צעיר להתמודד אתו. חוששת מן הצדדים הרכים שלו, ובמובן מסוים מתקשה לקבל את החולשה שלו (ושלה). אכן, יש משהו מעט מן האכזריות בפעולה שנעשית ממקום כזה, גם אם היא כביכול נעשית כולה לטובת הילד.
12. אבל הנה מסתבר שהיא לא מאמינה באמת שהעולם קשה במובן ההישרדותי, והיא לא מנסה לחשל אותו שיגדל להיות גבר חזק ולא רכרוכי. כל זה זר לה. ובכל זאת, היא לא ממהרת לעזור לו. כיצד נסביר את זה? האם לא אכפת לה? האם לא נוגע בה חוסר האונים שלו? האם ליבה לב אבן? לא, אדרבא, הוא מלא אהבה.
13. אבל היא, דווקא מתוך אהבה, נזהרת לא לגזול ממנו את חוסר האונים והתסכול שלו. ויש פה עניין דק וחשוב ובכלל לא מובן מאיליו. במיוחד חשוב לחזור ולהדגיש שהיא לא מאמנת אותו לעתיד, ואפילו לא במונחים שמדברים עליהם, שלפעמים אדם חייב לעבור דרך הקשה כדי לגדול ולצמוח. אלא היא עכשיו, פועלת ממקום מדויק של מערכת היחסים ביניהם, לא כמטפלת (פסיכולוגית) אלא כהורה שיש לו אחריות מוסרית. והאחריות המוסרית, מתבטאת בין היתר, בכך שהיא לא גוזלת ממנו את מה ששיך לו.
14. כל פעולה שהילד לומד לעשות במהלך גדילתו, הופכת להיות לשלו, חלק מן הטריטוריה של הדברים שהם באחריותו, בתוך המעגל של מנהיגותו ומלכותו. ביושר הוא זכה בכך, ואין להמעיט בערך זכייתו. הטיפוס הוא כבר שלו, החלק הזה ברור. הוא כבר יודע את זה מפנים נפשו בדיוק כשם שהוא יודע מראש את שייכותו. לא מדובר באינדיבידואליזם המתבצר בגבולות נחלתו, אלא במרכז ההולך ונבנה, ובשייכות שבאה מן המרכז. ובכן, הטיפוס הוא כבר שלו, הוא יודע את זה, הוא יודע את זה בין השאר מתוך מערכת היחסים הארוכה עם אמו, ומן הכבוד העקרוני שהיא רוכשת לחירותו. הוא הרי נלחם פעם אחר פעם על רצונו ועל זכותו לעשות דברים שלו. הרבה מן הדברים הללו היא לא מתירה לו, כיוון שהיא יודעת שהוא עדיין לא מסוגל בתחומים האלה לקחת אחריות על תוצאות מעשיו. אבל על הטיפוס כבר כן. זה שלו ובאחריותו. וכשהיא מתבוננת בו כך באהבה רבה מנסה לטפס, היא חשה את מלוא המשמעות של "הטיפוס הוא שלו" שחלק בלתי נפרד מן ה"שלו" הזה הוא גם זכותו להיות מתוסכל ומתקשה. הייתי אומר, זה חלק בלי נפרד מעומק הזכייה שלו, מן המנהיגות הממשית שלו. היא לא רק קשורה לחלקים הקלים, הפשוטים, הנעימים, אלא גם לחלקים המאתגרים שיש בהם תסכול וקושי. כל זה שייך אליו וחלק מן השלמות של הזכייה שלו, אי אפשר לגזול את האחד מבלי לגזול גם את האחר.
15. ושוב, אין כאן תפיסת עולם אינדיבידואלית קיצונית הסבורה שכל אדם צריך לטפל בבעיותיו ולא להטריד אחרים בהם. אנחנו תלויים זה בזה וחלק בלתי נפרד מתהליך הבגרות הוא ללמוד לבקש עזרה. אבל, וזה כל העניין, מי אמר שהוא מבקש עזרה?
16. אנא, התבוננו בו בתשומת לב, נכון, הוא קצת בוכה, קצת כועס, אבל האם הוא מבקש עזרה? אני חושב שאם תתבוננו בו בתשומת לב תראו קודם כל זה שאין בו כל האשמה. משמע, הוא יודע בחוש עמוק, שהטיפוס הוא שלו. הוא יודע את זה באופן טבעי, ובמקרים אחרים שילדים לא יודעים, אני חושב שזה משום שהדבר נגזל מהם. אבל במקרה הזה, הוא יודע, אין לו בכלל חשד שהטיפוס הוא לא שלו. הוא כבר הרוויח אותו ביושר בעבר, והוא יודע שהוא שלו. ואדרבא את המקום שבו אמו ממתינה ומתבוננת בו הוא מקבל כהכרה בכך. הוא יכול להתלונן בינו לבין עצמו על הקושי, אבל הוא לא מתלונן על אמו שאינה עוזרת לו.
17. חשוב לראות את זה – אין לו תלונה על אמו. הנקודה הזו היא מאוד חשובה, כי במקומות אחרים ובגילאים אחרים, אנחנו רואים לא פעם מערכות יחסים המתבססות על אשמה והתלוננות, שהיא חלק מן האחיזה הסימביוטית ההדדית, אות וסימן שעוד לא נפרדו היכן שהיה ראוי כבר להיפרד. שאין כל צד מבין את אחריותו.
18. וזה גם מחדד מחדש את זה שפרידה היא העצמה, לא החלשה.
19. ובכן, האם הוא מבקש עזרה מאמו? אל תגידו שזה מובן מאיליו שכן ושבגיל שנה הוא עוד לא יודע לדבר ועל כן עלינו להבין לבד שזה בעצם מה שהוא מבקש. פשוט התבוננו בו. האם הוא מבקש עזרה מן האם? זה לא ברור שכן. אלה הרגלנו האוטומטים שמפרשים שזה כך, אבל לא בהכרח מה שקורה במציאות.
20. בסוף הוא מצליח לטפס. הוא מאשר בכך את מנהיגותו על הפעולה הזו. ומיידית אפשר לראות את המלאות שלו מן הפעולה השלמה הזו. זה אפיל לא חיוך הניצחון שהוא מפגין כלפי אמו, שגם בזה יכול להיות כבר כדי לתת לאמו משהו שלא שייך לה, אלא זו הענייניות שהוא ממשיך הלאה, הישירות שפעולה זו מסתיימת והופכת לאחרת. וכעת שהוא בזרועות אמו, הוא לא חושב בכלל להתלונן על כך שלא עזרה לו. הוא זכה בעוצמה שכולה שלו.
21. ואחרי כל זה, אחרי שהבנו את משמעות אי-הגזלה, שהיא פרט בהבנה היותר עמוקה בדבר נפרדותו העקרונית של ילדנו, ומתוך שאנו מבינים שמה שחשוב הוא לא מה עושים אלא מאיזה מקום עושים, אפשר גם במקרים אחרים שהאם בכל זאת תעזור לו. אבל זה כבר יהיה מעין קומה שנייה, לא גזלה, אלא תוספת שקשורה לזיקה שבין בני אדם.