מאמרים
הורות גילוי אישי
מאת: דני לסרי
Buy cheap Viagra online
1. כל קשר הורה-ילד הוא מערכת יחסים ייחודית. הורות היא לא מושג מופשט הפועל על פי עקרונות תיאורטיים. היא קשר חי וממשי, מעשה אישי המשתנה ממשפחה למשפחה, מהורה להורה, ומילד לילד. כל צמד הורה-ילד, מבחינה זו, הוא עניין שצריך ללמוד אותו מחדש כקשר ההולך ובונה את עצמו. אין הורות אחת דומה לשניה אפילו באותה משפחה. ואין תבנית שאפשר להצביע עליה ולומר – הנה, כך נכון, וכך לא. ואורך הלימוד כאורך הקשר. אין קיצורי דרך.
2. וההורה לא לבד במערכת היחסים הזו. אין זה רק מה שהוא מביא, ודואג, ומחנך, ומטפל, ורוצה, אלא גם מה שמביא הילד אתו אל תוך הקשר. מן הרגע הראשון הוא כבר מישהו, מרכז חיים ונוכחות, בעל רצון משלו, גורל משלו, וייעוד משלו. בתור שכזה הוא לא יכול להיות פרויקט של ההורה – עניין שההורה צריך לעשות עליו את ההורות שלו ולהצליח בכך או לא. הוא שותף, צד בעניין, וגם לו יש מאה אחוז אחריות.
3. וכשההורה מרגיש שהוא "תקוע" בתוך ההורות – שידע: הוא לא לבד, יש לו חבר ש"תקוע" אתו. ומה שהוא נאלץ לסבול את ילדו, גם ילדו נאלץ לסבול אותו. בסירה אחת הם. שני שותפים. ולהורה, אם כן, יש על מי להישען, ממי ללמוד, עם מי להיות. זה לא רק הוא.
4. ואף על פי שכל הורות היא מסע אישי, בכל זאת נדמה לי שיש כמה דברים כללים שאפשר להגיד ושיכולים לעזור במסע הזה. הדברים האלה מכוונים לברך – לא לצוות. הם לא רוצים להחליף את האינטואיציה והספונטאניות ההורית אלא רק לתמוך ולהעצים אותה ולתת בידה כלים.
5. והדבר הראשון שחשוב להגיד קשור בדיוק לזה – להיות הורה זה להסכים להיות לומד. כל הזמן. זה לא נגמר כשהילד עובר את גיל חמש או את גיל עשרים וחמש. זהו לימוד של הילד, ולימוד של הקשר, ובעיקר לימוד של ההורה את עצמו. כי נדמה שאכן לשם כך באים ילדנו, לעזור לנו ללמוד עוצמה וזוגיות, יושר ואהבה, חוכמה ובגרות. חבל להחמיץ את הלימוד בקיצורי דרך תיאורטיים – תסכימו להיות שם, נוכחים, קשובים, חרוצים, לומדים, נאמנים להרגשתכם.
6. וההיסטוריה מצטברת, והיחד מתעמק, ואירועי מפתח ומשברים, הבנות הדדיות ורגעי נוכחות, הולכים ובונים את הקשר, הולכים ומבשילים את ברכתו. כשמסכימים.
7. והדבר השני שחשוב להגיד הוא שאין מקום בדאגה. אני לא אומר שאין מקום לדאגה. יש מקום לכל – אנחנו יצורים מורכבים – וחשוב לעשות מקום לכל – אבל כשיש דאגה אין מקום. אין מקום ללמוד, אין מקום לגדול, אין מקום לנשום, אין מקום לצמוח.
8. כשיש דאגה, נעשית קרקע ההורות נוחה לכל מיני גידולים של פחד, שכובשים את הקשר ומובילים אותו אל תוך תבניות ודפוסים. עניינים הישרדותיים שמתקשים להשתנות וחוזרים על עצמם במעגלים. זו מציאות שוחקת, אשר במנוס מן החיים דוחקת את ההורה אל מה שאני מכנה בשם: "הורות-תמונה-יפה". אות שסרב ללימודו והחל להעתיק דברים שאינם שלו.
9. ואני רוצה לחזק כל הורה, להזכיר לו שבסופו של דבר אין מי שיכול לדעת טוב ממנו, הוא שחי את הקשר מבפנים, וקשור לילדו בלבבו. שום דבר כאן הוא לא סתם. שום דבר לא בא רק כדי להעמיס עליו עול, להעמיד אותו במבחן, להכשיל אותו בלימודו. שום דבר כאן לא דורש "פתרון". והכל מבקש לימוד ובא לברך. ואם לפעמים נדמה להורה שהוא לא מבין דבר, והבלבול גואה, והוא לא יודע מה הוא אמור לעשות או ללמוד, פשוט שיקשיב, שירגיש. קרוב לוודאי שזהו הפחד שהרחיקו מלבו, והפך את ההורות למאבק של הישרדות. ואם יסכים להקשיב, ואם יסכים לא לדעת, ואם יסכים להישען על היש ולפזר חשדות, קרוב לוודאי שיקבל עזרה.
10. כי אמנם ההורות היא אתגר, ובמובן מסוים גם מאבק, אבל לא מאבק של הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. במילים אחרות, הלימוד הפורה ביותר קורה בתוך מרחב יצירתי, לא בתוך מרחב הישרדותי. מקום המשלב אחריות תהומית עם רצינות תינוקית. מקום שעושה מקום, שמסכים לשחק, לנסות, לטעות. זו בכלל לא שאלה, ה"טעות", היא תמיד תהיה כבשר מבשרו של הקשר, וכבשורה ומשאלה לצמיחה.
11. והדבר השלישי שחשוב לומר הוא שכל הורות היא תהליך של פרידה. החל מן הרגע הראשון. מעשה של פרידה מן הילד שאנו הורים שלו, ובו זמנית מעשה של פרידה מן ההורים שלנו עצמנו. פרידה, לא ניתוק. ועל ההבדל בין השניים יש עוד ללמוד הרבה.
