מאמרים
הורות מנהיגה לחירות
מאת: דני לסרי
1. העולם רצוף פרידות. אם תרצו כל מעבר הוא סוג של פרידה, מן הבית החוצה, מן החוץ אל הרכב, מן העגלה אל השביל, מערות לשינה. לעשות צרכים זה פרידה, להתקלח זו פרידה, ללדת זה פרידה, למות זה פרידה. ובמה שנוגע להורות, כל מעבר כזה מזמין "לתרגל" את מהות ההורות כתהליך של פרידה-לא-ניתוק.
2. כשדברים נתקעים: הנה פעוט שמצא מקל וכעת הוא משתמש בו כדי להכות בשולחן. כל פעם שהוא עושה זאת הוא מביט באמו שאומרת לו "לא". קצת מחייך ואחר כך רציני, כאילו איזו רוח חדרה בו, הוא שב להכות במשנה מרץ. היא מאיימת שתיקח את המקל. והוא דווקא. וכשהיא באה הוא בורח בזעקות, לא מקשיב להסברים על שולחן ועל רעש. היא מרפה, הולכת למקום אחר, רק כדי לגלות שמקץ דקה הוא שב להכות. היא מרגישה חסרת אונים. אם תעזוב, ימשיך להרביץ והיא תרגיש מובסת. אם תתעקש, תתחולל פה דרמה. אין לה כוח לזה, הייתה לה תקווה לשעה שקטה. בכל זאת היא לוקחת, מניחה במקום גבוה. והוא, בכעס ובבכי, מושך כסא לעלות להגיע. הם במלחמה, זה ברור. אבל על מה ולמה, ומה בכלל?
3. על מנת להבין מעט יותר את המלחמה הזו אפשר להתבונן על מה שקורה לאם. כשהיא רואה אותו חובט, מיד נדלק אצלה משהו. היא לא יודעת, אבל אותו דבר שנדלק אצלה ישר עושה גם משהו לבנה. אף על פי שהם נפרדים יש חוט של זיקה הקושר ביניהם. כמו שני חלקיקים אלמנטריים הנמצאים במרחק, תנועה זעירה של האחד היא בו זמנית תנועה מקבילה ומשלימה של השני. מערכת אחת הם, ריקוד אחד. זה לא קשור לדברים חיצוניים שרואים זה קשור לדקויות שעושות הבדל. אולי בהתחלה הוא עוד עשה את זה כשעשוע, אבל עכשיו ברור ממבטו ובכלל שהוא עושה את זה לאם. מה הוא אומר לה? מה הוא מתקשר? והאֵם, גם היא עושה את זה לו. הם סבוכים זה בזה, מפעילים זה את זה, לא מצליחים להפריד זרועות.
4. ומה שנדלק אצל האם ומכעיס אותה וסוחף אותה הוא מורכב ולא היום נולד. זה חלק ממערכת יחסים ארוכה. שלה אתו. אבל גם שלה עם הוריה, ועם העולם בכלל. הבן החובט מעלה גלים בסיפורים על ילדים לא מחונכים, על הורים שלא יודעים לשים גבולות, על נשים קורבניות, על חיים של כשלון. כל זה מנמיך ומחליש אותה. היא לא תיתן לילד קטן לעשות לה את זה. אבל בפועל זה בדיוק מה שקורה.
5. והפעוט אף שאינו יכול לנחש את כל זה לפרטיו, מרגיש משהו, משהו שמפעיל גם אותו. וכך שניהם נסחפים למאבק של כוח הלוכד אותם בתבנית קשיחה, מסתבכת, לא משחררת, לא פורייה. מאבק של דמויות בסיפור שמצד עצמו הוא לא חשוב לאף אחד מהם, ובכל זאת גבר עליהם. לא האם ולא הילד שולטים – זו המלחמה ששולטת, פחדיהם ובדידותם. האם באמת כל כך חשוב לילד להכות בשולחן? לא. גם לא רצון לתשומת לב. זה משהו שקשור למתרחש באם ולמנגנון הסיפורי שלכד אותם והציב אותם זה כנגד זה. הוא רוצה כי היא לא רוצה, והיא לא רוצה כי הוא רוצה. ובכל מקרה לא רצונם הוא. במציאות רצון לא סותר רצון.
6. ולילד יש תמיד שתי בקשות. ברמה השטוחה הוא רוצה את המקל, ושלא יגבילו אותו. אבל ברמה עמוקה יותר הוא רוצה מנהיגות נוכחת. שני הדברים: מנהיגות, ונוכחות.
7. איך מתירים את הפקעת? אפשר גם לשאול: איך מראש לא נכנסים אליה? שזה נבון, כמובן. אבל במציאות נראה שפקעות מסוג זה תמיד תהיינה, ואומנות ההתרה, היא גם מה שמבשיל מפקעת לפקעת את החוכמה לא להיכנס אליהן מלכתחילה. איך, אם כן, מתירים את הפקעת אחרי שכבר הסתבכה במאבק?
8. והרבה מאוד קשור להתכווננות הפנימית של האם, לא משהו שאפשר לזייף בו. השינוי הפנימי הזה הוא שיעשה את ההבדל האמיתי, גם אם לפעמים על מנת לעשות שינוי פנימי כזה, אין ברירה אלא להתנסות במשבר חיצוני – אבל כוחו של המשבר החיצוני הוא בתמיכתו בשינוי פנימי. והשינוי הזה, מכיוון שהאם והילד מחוברים בחוט דק של זיקה, אינו רק משהו "סובייקטיבי", הוא הבדל ממשי בעולם הזיקה. השינוי שתעשה אצלה מיד יעשה שינוי מקביל אצל בנה.
9. ושלוש אמונות/התכוונויות יכולות לעזור. כולן הן היענות לבקשה היותר עמוקה של הילד, שהיא גם תמיד הבקשה היותר עמוקה של האם: ההכרה של האם בכך שהיא חזקה מן הילד, לא מפחדת לבטא עוצמה זו, ולפיכך חופשייה לא מפחדת להסתכסך מסכימה להנהיג מאהבה. וכשהשלושה מצטרפים, לפעמים די בזה לפרק את המטען העודף ולעלות צחוק מתגלגל. ולפעמים זה ידרוש סכסוך בריא – גם זה לטובה.
10. שלושת ההתכוונויות קשורות לאומנות ההפרדה. ואתחיל דווקא מן הסוף, כי הרי מאבק כוחות הוא היסחפות לסיפור זר, עניין של ניתוק ואי-קשר, ומה שיכול להחליף אותו הוא לא שלום מתפשר, אלא דווקא סכסוך בריא, שהוא אומנות הפרידה-לא-ניתוק. מאבק הכוחות הוא ביטוי לחוסר אחריות וחוסר אונים. הדבר מחליש את שניהם. ברגע שההורה מוצא מחדש את המרכז שלו, ולא מפרש את זה כנגדו באופן אישי-סיפורי, הוא גם מוצא את מלוא הכוח להיענות. כעת הוא יכול לעשות את זה ממשי לשניהם בסכסוך הגון, חי, ערני – שוב אין זה מאבק כוח תוקע, נוקשה, בין תבניות/דמויות, אלא התחככות של שני אנשים ממשיים, חיים, מוכנים להיפגש. סכסוך פורה, על הדברים האמיתיים, ולא על קליפת הדברים המיותרים.
11. ומה שמעבר, את זה, נשאיר לשיעור הבא.
