לא מובן: אני זוכר שבילדותי הרגשתי שאנשים מבוגרים לא מבינים משהו עקרוני – לא יודעים מה חשוב באמת, לא יודעים לשחק, לא יודעים להיות, עסוקים בכל מני עניינים מוזרים ומשעממים, ובעיקר לא מבינים. כעין ברית הייתה בינינו הילדים. הבנו זה את שפתו של זה כשם שחשנו שהמבוגרים לא מבינים את השפה האמיתית. מסוג התחושות נטולות המילים של הילדות המתפוגגות להן, ללא זכר.
פלורליזם: מתארים את ההיסטוריה כמאבק של תרבויות מגוונות, כל אחת עם היסטוריה משלה, תפיסת עולם משלה, מנהגים משלה. הפוסט-מודרניזם חידש לכאורה את העמדה שאין תרבות נאורה מאחרת, שלכל התרבויות יש זכות קיום משלהן ואין לשפוט אותן על פי הערכים המערביים, גם אם הן נראות מוזרות. אין נקודת מבט אובייקטיבית אחת.
תרבות של מבוגרים: מבלי משים, התיאור הזה, הנאור כביכול, מניח כמובן מאיליו ש"תרבות" פירושו תרבות מבוגרים. זה מובן: המבוגרים בכל תרבות סיפחו את הילדים כנכס של תרבותם, חומר גלם בחרושת שלה. לא הבחינו שהילדים שייכים מלכתחילה למרחב אחר, לאדמה אחרת, להוויה אחרת: תרבות שאין בה לאומים, ולא כל מני דברים מורכבים אחרים שמאפיינים את עולם המבוגרים.
מורשת הילדות: אני רואה שילדים בכל העולם שותפים זה לזה באופן עמוק ויסודי בשפה בסיסית – שפה שמדברים בה ילדים בכל העולם. לכן גם מאוד פשוט להם לתקשר זה עם זה. אני מאמין שהשפה הזאת מבטאת את ההיסטוריה העמוקה של האנושות. לא זו של עשרת אלפים השנה האחרונות, אלא זו של המאה אלף שנים של ההומוספיאנס ומי יודע כמה מיליוני שנים של מי שקדמו לו. המורשת הזו נמצאת בגוף, זורמת בדם, שורה בתאים, ונוכחת בנשמת הילדות ובלא מודע הקולקטיבי.
תרבות הממשות: אני רוצה לקרוא להוויה הילדית בשם תרבות הממשות, היא ערש האנושות והתרבות החובקת את כל ילדי העולם בשפה אחת. הילדים שייכים לשפה הזו לפני שהם שייכים לתרבות מבוגרים מסוימת. ומתוך שייכות עמוקה זו לעולם, מתוך תחושה עמוקה שהעולם שייך להם, הם גם מאמינים לעצמם ויכולים, בלי לחשוד בעצמם, לראות את הדברים בפשטות: המבוגרים הם מוזרים, לא מחוברים, לא שייכים. אני חושב שכל ילד מרגיש את זה, מבלי לעשות מזה עניין.
משחק מסוכן: לפחות בהתחלה הוא לא עושה מזה עניין, אבל ככל שעובר הזמן, הילד מפנים שגם הוא צריך להפוך למבוגר ולהתחיל להתאמן בכך. בעל כורחו הוא נכנס לתפקיד. הוא עושה את זה מצד אחד בשל חוסר האונים והתלות הגדולה שלו בעולם המבוגרים, אבל הוא עושה את זה גם מתוך עוצמתו – יש לו חלל להכיל, לשחק, לנסות, גם את עולם המבוגרים. זה עוד אתגר מן האתגרים של הילדות: להיות כמו הלא ממשיים האלה. וצריך להבין שבשביל הממשי, הלא-ממשי, הלא-דיאלוגי, נראה תמיד נושא להערצה. בדיעבד יסתבר שהמשחק הזה מסוכן. הוא תובע ממנו לאבד דבר מה.
כולנו היינו ילדים: כולנו היינו ילדים, זה המקור של כל אנשי העולם, ועדיין זו המהות שכולנו נושאים אתנו לצד מסכת הבגרות. מה שקוראים לו "בגרות" על פי רוב הוא רק קליפה, המונעת תהליך של בגרות ממשי יותר, שלא מנתק את האדם ממחוזות ילדותו, אלא מעצים אותם.
עוד זיכרון: אני זוכר גם את הפעם הראשונה, בגיל מאוחר יחסית, שגיליתי שמבוגרים מעמידים פנים, שכשהם שואלים אותי מה שלומי, הם לא באמת מתכוונים לכך, שרוב מה שהם אומרים הוא כזה, מלא צביעות וחוסר יושר. שהרבה מן הדברים שהם מטיפים אליהם, זה רק כלפי חוץ. זה היה משבר כל כך עמוק לגלות את זה, שחפצתי לעזוב את העולם.
מאבק: מלכתחילה העולם שייך לאנשים הממשיים, ותרבויות המבוגרים בכל העולם כבשו אותו ונכסו אותו לעצמם. אין תימה שהמפגש בין התרבות של המבוגרים לבין התרבות של הילדים נעשה לזירת מאבק בלתי פוסקת. מקום בו תרבות המבוגרים חוזרת וכובשת את מחוזות הילדות, מבקשת להפוך את הילד ל"בן תרבות", ומקום בו הילדים מפעילים ללא הרף מרדנות. חלק בלתי נפרד מן התרבות הממשית של הילד היא ההתמודדות עם הצל הזה שמטילה התרבות של המבוגרים. זה חלק נכבד מהתמודדות הגדילה של ילדים בעולם, מהווי חייהם המשפיע עליהם לעתיד.
השפעה: השפעה שאין פוגשים אותה ולא משוחחים עמה היא בגדר ציווי, המבטל ומוחק. ובמקומות רבים לא ניתנת לילדים הזדמנות לגדל את עוצמתם בדיאלוג עם השפעת המבוגרים – להפוך ציווי לברכה. להפך, מתעקשים אתם על תהליך חד סטרי שבו הילד בעיקר צריך להיות ממושמע.
התוצאה: כל ילד שבא לעולם עובר מסע ארוך ומפרך בניסיונו להתכחש למורשתו התרבותית, שהיא גם מורשת האנושות הממשית. הוא לומד לא להאמין לעצמו, לא להאמין למה שהוא מרגיש ורואה, ותחת זאת מתאמץ להפוך למישהו אחר – למבוגר. תחליפי נוכחות, מבוגרי-כאילו, אנשים שאיבדו את עצמם אל תוך תבנית המבוגר, מתאמצים להיות משהו שהם לא, מסתובבים הלוך ושוב בניסיון לתפקד, מתנתקים ממקורם, מתכחשים למהותם הממשית, בונים מבני הסתדרות שיאפשרו להם לתפוס מקום בתרבות מבוגרים בעוד שמלכתחילה העולם שייך להם.
