ילדים תחת הגשם: בחוץ גשם ראשון, ילדים בני ארבע, בני חמש, בני שבע מורידים בגדים ומוסרים את עצמם בהתרגשות לגשם. מקפצים, חוגגים, נרטבים בקריאות צהלה.

בהלה: המבוגרים שמתבוננים נבהלים. הרבה פחדים עולים: המציאות שהם פוגשים מהדהדת עם סיפורים על הפקרות, על יצריות פרוצה, על מיניות טרם זמנה, על הקור והמחלות, על פריצת גבולות בלתי נשלטת, על הבוץ, הבלגן, הכאוס.

השכנים: וגם מי שנדמה לו שמבחינת עצמו יכול להכיל את כל זה בסלחנות חייכנית, אינו פטור ממה שיגידו ה"שכנים". השכנים, אגב, תמיד נמצאים שם, גם כשהם לא. ואולי מלכתחילה הפחד הוא הפחד שלהם, פחד בלתי אישי, כמו שהסיפורים הם בלתי אישיים. דווקא בשל כך כוחם הגדול להשתלט על נפש האדם: "ומה יהיה בסוף?", "איזה מן ילדים יצאו מסוג חינוך כזה?" "מה, חסר דוגמאות על ילדים שלא חונכו כראוי ואחר כך נגררו לסמים, נעשו א-סוציאליים, נהגו באלימות…? האם לא על כך מספרים לנו כל הזמן בחדשות – התדרדרות הדור?" החייכנות לא עונה על כל זה, אדרבא, היא מעוררת תחושה מעורפלת של אי שקט והכחשה. 

פחדים: מכל מקם, חשוב לראות שאלה הפחדים של המבוגרים, לא של הילדים. כל אחד עם מחסן הפחדים שלו הנוגעים לחייו, ולמה שמפעיל אותו. אדם יכול לעקוב אחר כל פחד ופחד ולגלות שהפחדים הללו שהוא מפחד על הילדים, בעצם לא קשורים לילדים – השורש שלהם נמצאים בו עצמו, ובמה שמלווה אותו לאורך  חייו.

הירושה: אבל כהרגלנו גם בדברים רבים אחרים, אנחנו משליכים החוצה. ואין מקום שמשליכים עליו יותר מאשר על הילדים, בהרבה מובנים הם השעיר לעזאזל, פח האשפה הקולט אליו את כל מה שאנו מסרבים לפגוש. על זה נאמר: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ומכל הדברים שאנו מורישים לילדנו, הפחדים שלנו הם הירושה הבולטת והחזקה ביותר – אולי תו ההיכר של הירושה. 

מנוס מחופש: והחופש הוא מקור להרבה פחד. בו זמנית הוא אחת מתשוקותינו הגדולות ביותר, והחשש מפני התוצאות של תשוקה זו. אנו כמהים אליו, ובורחים ממנו באלף דרכים. הוא מבשר לנו את החיים בשיא עוצמתם, ובו זמנית את המוות וההתפרקות האורבים לחיים. אין תימה שהחירות של ילדים ערומים הרוקדים תחת הגשם מעוררת תגובות כל כך חזקות.

הילדים: אבל בהקשבה פשוטה לילדים אפשר לגלות את המקור הטוב, הבריא, השמח שבהשתוללות זו תחת הגשם. כל מה שצריך זה לשוב ולהיות ילד. לחזור אל התמימות והחירות, להיות בלי שכנים. ומי לא היה רוצה להתפשט עם גשם ראשון ולרקוד תחת הגשם? זו שפה עמוקה של הגוף הקורא מן המעמקים ההיסטוריים של האנושות.

פרשנות: הפרשנות המבוהלת שלנו, היא לא דבר ניטראלי, שנמצא רק אצלנו בראש. המבט החרד שלנו זורע את זרעי הפחד אצל הילדים. גם אם אנחנו לא אומרים שום דבר, ומעמידים פנים שהכול בסדר, מה שאנו מפחדים בלבנו, חוזר ונובט בילדים בדרך עלומה. אולי לא נראה את זה היום, אבל יום אחד נוכל להסתכל על ילדינו ולראות איך גם הם, כמונו, למדו לראות את עצמם כרעים.

יצר לב האדם טוב מנעוריו: יצר לב האדם טוב מנעוריו, מילדותו, מינקותו, הנה זה הדבר השורשי שאנו מסרבים להכיר בו, בחוסר אמונתנו. אנו חיים במציאות כאילו בגנבה, מאמינים שהמציאות לא רוצה בנו, ושאם אנחנו כאן, הרי זה רק משום שהתחכמנו למציאות והצלחנו להתגבר על אלף אסונות המחכים לתמים מעבר לכל פינה. אכן, האמונה שהמציאות רוצה ברעתנו, היא שיקוף גמור לתחושה של האדם שהוא הנו רע. זה ברור, אם הוא רע אז לא מגיע לו שהמציאות תאהב אותו ותרצה בו. והתחושה הזו היא דבר המשתקף מחדש אצל כל יחיד ויחיד, וגורם לתרבות שלמה לחיות במרחב ההישרדותי.

חנוך לנער על פי הפחד: ברור שאם זו האמונה הכמוסה שלנו, שאנו אפילו לא תמיד יודעים לתת עליה דין וחשבון, אז החירות היא דבר רע. זה מובן: אם האדם הוא רע, אז אם לא יישרו אותו, לא יתקנו אותו, לא יחנכו אותו, לא ירסנו אותו, לא ישימו לו גבול, עתיד הרע הפנימי הזה לפרוץ החוצה ולשבש מרחב השלום שהצלחנו ליצור ביגיעה רבה. אם רואים את האדם כרע מנעוריו, החירות היא סכנה. אבל אם רואים את האדם כטוב מנעוריו, רואים בו מעיין של עומק וקדושה, כי אז החירות היא התנאי העיקרי לאפשרות שלו לבטא את הטוב הזה ולברך את העולם בנוכחותו, באהבתו, בהתרגשותו.  

ומה באמת?: אז מה הוא האדם באמת, טוב או רע? רוצים לדעת את התשובה? חפשו אותה בלבבכם, כי אז תגלו שהטוב הוא בחירה, אמונה, פעולה. שהאדם אינו קורבן ויש לו את היכולת להפוך גורל לייעוד. זו אי-קורבנות זו שעושה את הטוב לטוב. ואת האמונה הזו עצמה אתם יכולים לגדל אצל ילדכם בעיניכם הטובות. תגלו אז שבריאות היא לא מצב, היא תנועה של שמחה, וריקוד תחת גשם ראשון רק בנדיר יביא למחלה.   

המציאות רוצה באדם: ובאמת המציאות רוצה באדם, לא היינו כאן אלמלא כן. היא שקדה על יצירתנו מיליוני שנים, ולא רק כדי להכחיד אותנו בסוף התהליך. הגיע הזמן לשנות כיוון. להפסיק לעבוד את הפחד, ולהתחיל להאמין בשמחה. זה נשמע מפחיד? אבל מה כבר יש לנו להפסיד?