על פי רוב אנחנו מבחינים בין סובייקט לאובייקט, בין בפנים לבחוץ, ומזהים את האני עם הפנים, ואת האדם האחר עם החוץ. וגם כשאנחנו מסכימים להרחיב את האני הזה ולהגיד "אנחנו" עדיין ה"אנחנו" הזה נתפס כסוג של מכנה משותף העוטף את היחיד בתחושת שייכות וחמימות.
אבל ישנו גם "אנחנו" אחר שהוא לא המכנה המשותף ההומוגני, אלא מעגל של ריבוי פנים, המייצר מציאות חדשה, שכל אחד לוקח בה חלק דרך השתתפותו המסוימת ותפקידו המסוים במארג הקבוצתי.
מטפורה שיכולה להבהיר את הכוונה ב"מציאות חדשה" היא ראיית העומק שלנו. כל עין רואה תמונה מעט שונה בשל המיקום השונה שלה במרחב, אבל מה שאנחנו רואים אינו תמונה מטושטשת כמו זו שהייתה יכולה להיווצר עם היו מניחים את שתי התמונות זו על זו, וגם לא פשרת אמצע – אלא תמונה חדה יותר, שבנוסף לכך יש לה ממד של עומק. הממד הזה לא התקיים לפני כן בכל עין בנפרד – הוא נובע מהצלבת נקודות המבט השונות של כל עין.
אפשר שזה יהיה המצב גם במעגל של אנשים – אוסף נקודות המבט השונות מצטלבות ומייצרות מציאות חדשה שכולם יכולים להתברך בה. האמת שצומחת במרכז באופן זה אינה מבטאת את הצטברות ההסכמה על עמדה אחת, אובייקטיבית לכאורה, אלא אדרבא את ריבוי נקודות המבט הנשמרות בריבוין, שונותן, ואפילו סתירתן. האמת שצומחת כך היא לא משהו שמישהו מסוים מחזיק בו או מסוגל להקיף את כולו, ובכל זאת היא נוכחת בשביל כולנו מתוקף ריבוי הפנים.
הדבר דורש לשמור על המעגליות של המעגל – זהו מעשה שכל אחד עושה מן המקום שלו כשהוא משהה את הנטייה למלא את החלל הריק שבמרכז. הוא נשאר במקומו, רואה ממקומו, משתף ממקומו, ובכך מבטא את אחריותו למעגליות של המעגל. השמירה על המרכז הריק, היא חיונית – ממרכז ריק זה צומחת חוכמה שהיא חדשה ואחרת ממה שאנחנו כבר יודעים ושולטים.
באופן זה אנחנו מייצרים מעין אורגן חשיבה משותף, המסוגל, במובן מסוים, לתהליכים עצמאיים שאינם בשליטתו של אף אחד. תהליכים אלה מבטאים חוכמה החורגת ממה שמסוגל לו כל יחיד, ויחד עם זאת כל משתתף יכול להיות פתוח לחכמה זו מעצם השתתפותו בכינונה. היא לא נמצאת בתוכו – הוא נמצא בתוכה. והוא יכול בזמן התהליך לראות ולהבין דברים שהוא מתקשה לראות כשהוא לבד.
בשלב הזה יכולים לקרות במעגל תהליכים אופייניים הקשורים לאיכות זרימת המשמעות: רעיונות מסוימים עולים בו זמנית אצל משתתפים שונים, הקשבה של אדם אחד מניבה דיבור אצל אחד אחר בלי שהראשון יצטרך לדבר, וכן הלאה. כולם מבטאים את עובדת קיומה של מציאות בממד אחר (כמו ממד העומק בהצלבה בין שתי עיניים) שאנשים חוברים אליה דרך ההשתתפות הפעילה שלהם ב"אורגן החשיבה", ומאפשרים לעצמם לקבל השראה ממנה.
ויחד עם זאת, בשונה ממכונה שבה כל חלק מוטמע ונבלע בתוך השלם של המכונה ובתוך המטרה שהוגדרה לה מבחוץ, ה"אנחנו" של ריבוי הפנים, לא רק שאינו מוחק את האני, הוא מעצים אותו. זו התכונה של קבוצה אורגנית, אשר כמו בגוף החי, מגיעה ללכידות ושלמות דווקא מתוך ריבוי הקולות, ריבוי התפקידים, והשונות של כל אחד. בקבוצה כזו לא רק שהיחיד לא נעשה משועבד לקבוצה (ל"אנחנו"), אלא הוא מסוגל להגיע בתוכה למיטב חירותו.
בקבוצה כזו יש כבוד עמוק לאחרות של כל אחד מתוך הבנה שכל אחד מאכלס נקודת מבט חיונית שבלעדיה המעגל אינו שלם. אין זו רק סובלנות פסיבית לעמדות של אחרים, אלא אהבת האחרות והכרה בברכה שהיא מביאה. בו זמנית זו גם ההבנה של אדם במוגבלות שלו, והידיעה שללא הדיאלוג עם האחר הוא יתקשה להגיע לממד העומק. הוא נאבק לפיכך על הזכות של האחר לנקודת מבט אחרת, כשם שהוא מבין את אחריותו להעמיק את נקודת המבט שלו. מבחינה זו, מוגבלות נקודת המבט שלו משמחת אותו, הוא רואה בה את ההזמנה הפתוחה תמיד לדיאלוג. ודווקא הניסיון להיות "אובייקטיבי" במובן המנסה להחזיק את כל האמת לבד, הוא גם שלא מאפשר לדיאלוג להתפתח.
זו ההכרה של האדם במוגבלותו יחד עם הסכמתו להיות רק חלק מן הפתרון, המאפשר לדיאלוג להגיע למלוא עוצמתו. אפשר לומר שהחוכמה מקבלת את עוצמתה הסינרגטית, ככל שכל משתתף במעגל מסכים להיות יותר הוא, תוך שהוא מבטא את חירותו מבלי לוותר על אחריותו למעגליות או לגזול את האחריות מאחרים. וזו, אם כן, הכוונה ב – "לשמור את המעגליות של המעגל" ו"להשאיר את המרכז ריק".
