ובכן יש מפה, הכנות למסע, אולי אלו המלצות כלליות, אבל האם יש משהו מלבד זאת שאפשר להציע למי שמסתבך בתקשורת קושרת ומתקשה להגיע לתקשורת משחררת?
צריך לזכור שהוא לא בהכרח רוצה להגיע לתקשורת משחררת. למעשה הרצון שהוא מחובר אליו הוא דווקא ההתנגדות, המאבק, הרצון להעניש, מתיקות ההתמכרות. וגם אם הוא מצהיר שהוא רוצה, הרי זה רק מן רצון עקיף כזה שנועד לשרת בסופו של דבר את מפעלו של העצמי הסובל. הוא לא באמת מוכן להשתחרר.
וגם: מה ערכם של כלים המיועדים לעזור בשיחה קונקרטית כשבעצם היא רק קונקרטיזציה של שיחת רקע – שיחת צל שבהשראתה הוא כבול? הוא לא מצליח ממש להיפגש עם מי שמולו (מפגש שהיה גואל אותו), שכן שיחת הרקע לא מרשה לו – יש יתר מדי עניינים לא פתורים המצווים עליו אי-מפגש. האם לא עדיף להתמסר לתהליכים ארוכי טווח המתירים אט אט שיחות צל במקום להתעסק בשיחות קונקרטיות? אבל הרי בזה בדיוק העניין – שיחת ת"ם מובנית כתרגול בנוכחות הממנף התרה של שיחות צל. ומלבד זאת הדברים לא סותרים ותקשורת משחררת אכן מתעסקת גם ברבדים האחרים.
על רקע זה יש לשוב ולשאול האם יש כלים שיכולים לעזור לאדם בזמן שיחה להגיע לרצונו העמוק יותר ולהתחבר עליו, כי הרי נדמה שאם הרצון הזה נוכח, אז העיקר כבר נעשה.
והדבר הראשון שאני רוצה לומר שההתרחשות הזו – תקשורת משחררת – היא פלא. לא האדם עושה אותו, הנוכחות עושה אותו.
לכן במקום לדבר על כלים, שכביכול נתונים בידי האדם, ומעלים הקשר של מהנדס הפועל לנהל את השיחה על פי תוכנית, אני רוצה לדבר על "כלים חברים" – כאלה שהאדם אולי מטפח, אבל הם לא בידו, אלא מופיעים ומלווים אותו כברת דרך, כמו על פי יוזמתם. קראתי לסוג הכלים האלה – מלאכים – יצורים של שליחות.
זו ההתייצבות המוסרית שעושה את העבודה. בה מוצא האדם את חירותו ועוצמתו. לא שליטה, אלא שיחה. אבל הרי התייצבות מוסרית צומחת מלב האני. אז איזה מלאכים יכולים להיות כאן? ואדרבא כל העניין בהתייצבות מוסרית שאין שום טכניקה שיכולה להחליף את האדם. אלא, אם האדם רוצה, היא תעזור לו, אבל גם דומה שאם האדם כבר רוצה, הוא כבר לא זקוק לדבר – עיקר העבודה כבר נעשתה.
