על העיוורון

  1. לכולנו, כנראה, יש אזורי עיוורון הממלאים שטחים נרחבים של נפשנו באילמות שאינה נודעת לנו אלא לעיתים רחוקות.
  2. בניגוד לדימוי העולה מניסוח זה, כביכול מדובר בחללים שחורים, אזורים הנתקעים באמצע רצף הנראות וקוטעים אותו, מה שעושה את העיוורון הוא דווקא זה שלא רק שלא רואים, אלא שגם לא רואים שלא רואים. האדם מתבונן על הנוף מקצה לקצה ורואה תמונה שלמה, לא חסר בה דבר. מסתבר שהניסוח הזה – "אזורי עיוורון" – מתאים למי שכבר יודע, מבחוץ, אבל מנקודת המבט של האדם עצמו הוא לא עוזר. הוא לא מבטא את הפנומנולוגיה הפנימית, ורק מוסיף לכיסוי הידעני.   
  3. מנקודת המבט של האדם עצמו במקום לדבר על שטחי עיוורון אפשר לדבר על סדק דק שבדקים, שבקושי אפשר להבחין בו, כעין חוט השערה שחותך את תמונת הנוף אנכית, איזו הפרעה זעירה שאינה פוגמת ברציפות התמונה השלמה. אבל כשמתמקדים בסדק הזה קצת יותר, אפשר לזהות בו את נקודת האיחוי הרומזת שכאן היה פעם פער, ומה שנראה כרציפות הוא בעצם הדבקה. וכשמתבוננים עוד יותר לעומק בסדק הזעיר, כששוהים בו בתשומת לב לזמן מה, אפשר שיקרה הדבר – בבת אחת התמונה נפתחת וחושפת חשכה עצומה שהייתה שם תמיד, ועמה עניינים רבים שנותרו מוחבאים בקפל הזמן. כשזה קורה עולה התמיהה הגדולה, איך זה שלא הבחנו בזה קודם, איך יכולנו לדלג על פני הפער הזה ולחשוב שהתמונה שלמה?
  4. אכן תמיהה גדולה. בזמנים אלה של התגלות אנו נעשים מודעים לראשונה גם לאלחוש הרגשי שמלווה תמיד את אזורי העיוורון. העיוורון קיים לא רק בהכרה, אלא בראש ובראשונה בממד הרגשי. ורק כשאנו שבים להרגיש אנו מתוודעים לעומק אי-ההרגשה שלוותה אותנו זמן כה רב. החיוניות מלאת הלחות שממלאת את נפשנו כעת, מספרת את סיפורה העצוב של הנפש הצחיחה.
  5. השממה הרגשית, אם כן, היא סימן. אותה סתמיות, הרגליות, תרדמה, היעדר של נוכחות, שנדמים כטבעו המוצק של העולם, אינם רק מה שהם, אלא תמיד ביטוי להדחקה וכיסוי, סימן מובהק לפחד מוסתר. לעולם אין זו סתמיות סתם, תמיד זו סתמיות של הימנעות, עניין אקטיבי הצורך המון אנרגיה בשמירת על תמונת עולם, שאגב היותה שלמה היא גם נטולת הרגשה: "הכול בסדר". העניינים מתפקדים כרגיל. רק האדם נעדר.     
  6. למען הדיוק צריך להגיד שלא כל אזורי העיוורון שלנו הם הדחקה. למעשה רובם לא. באופן טבעי תהליך יצור המשמעות יוצר רצף המשלים את החורים. אלא מה, ההדחקה מנצלת את התהליך ההכרתי הזה שממילא קורה, על מנת להסתיר הרגשה. בכיסים של הפער היא מחביאה את כל התכנים הלא רצויים מבחינתה. וכך, מתחת לתמונה השלמה התכנים הללו ממשיכים לחיות חיי עליבות נדכאת. ברבות הימים זה נעשה לטבעה העקרוני של הדעת: היא מרצפת את המציאות בשטיחות, מכסה על התהומות, מעלימה צרימות, ואגב כך גם חונקת את החיוניות.  
  7. מתוך האילמות הזו אנחנו גם נעשים חרשים לכאבם של אחרים. ולאלה של הקרובים לנו ביותר קודם כל. אנחנו נוהגים על פי הראוי והמוכר. זעקתם טובעת אל תוך אילמותנו ללא קול. מותירה אותנו מתפקדים על פי חוק ומוסד. הכול כהלכתו. איננו מבחינים בדבר. וכבר אנחנו בדבר הבא.   
  8. ורק  מדי פעם אנחנו עשויים לקבל איתותים, פולסים זעירים של רגש שבוקעים מסדק זה או אחר, עוד לפני שהצלחנו לאתר מאיפה: פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים על לא דבר, מתוחים ללא סיבה, נדחקים לפינה, אומרים דבר שלא התכוונו, מתנגדים בעוצמה לא ברורה לדבר פעוט, מתנהגים מוזר, פוגעים ביקרים לנו, עייפים, חולים, נופלים. כל אלה הם סימנים והזמנות לעצור, להעניק תשומת לב למה שבאופן טבעי מבקש להדוף את תשומת הלב.  
  9. ויש אומנות של חיים אשר מתרגלת להעניק תשומת לב למה שנדמה שאין צורך לשים לב אליו. זו האומנות המקשיבה לקולות, פותחת את ה"מובן מאיליו", מגששת באצבעותיה אחר הסדקים הזעירים, מזהה אלחושים רגשיים, רגישה לעדינויות, מסכימה לשהות באי-נוחות, ובסבלנות רבה לומדת לקרוא באותות. באופן זה יכול להתרחש תהליך של איחוי מסדר אחר, כזה המשיב לאדם את נוכחותו ועוצמתו הרגשית. זהו מהלך המשחרר מתוך כיסי הזמן את התכנים המדוכאים, מנקה את הכיבים, ומאפשר לילדים האבודים לחזור הביתה. 

סגור לתגובות.