עניין אפל הוא החינוך כשרואים אותו ממוקד במה שהמבוגר צריך לעשות לילד כדי להכניסו לתלם. זו מלאכה מפרכת, מאבק שוחק, מעשה חמור סבר. משעמם כמו החדשות, כבד כמו נזיפה, אפור כמו ההמונים.
אבל אפשר גם למצוא בו טעם אחר, לא פחות רציני, אבל יותר מחויך. הוא קשור להתייחסות השלמה, לכבוד העמוק שרוכשים לחיים, לנכונות להיפגש. הוא נהגה בלשון יחיד, במגע עין, בתנועת לב, במשאלה לטוב. הוא מבטא התייצבות חגיגית שיש בה טעם של קדושה, מקום של התגלות, הזורע אור על נתיבים של ייעוד.
ואם כך רואים את החינוך, כי אז החינוך מן הסוג הראשון שוב לא ראוי להיקרא חינוך. אולי הוא אילוף, חינוק, פחד ושררה, הדחקה, השטחה ושכחה, אבל לא חינוך.
ומה שיעזור במעבר ממובן אחד למובן השני, קשור בשינוי תפיסה – בחידוש ההבנה שהחיים מכוננים מרחב יצירתי לא הישרדותי. בתור שכאלה הם ללא תועלת, ולא מהווים תוכנית שיש להגשים. מוטב אם כן להתייחס לפועל "לחיות" כאקט מוסרי, כמשחק, עניין הנעשה למען עצמו, ואשר תכלית קיומו לא נמצאת באיזו סיבה קווית-מישורית, אלא נובעת את עצמה מן המעמקים.
אין זו רק הבנה קוגניטיבית רוחנית, אלא שינוי תפיסה הנעוץ בשורש רגשי-קיומי – בכבוד שאדם רוכש לעצמו ולאחרים, באמונה שהוא לא כאן במקרה, בהתרת ההתניה, בשחרור חשד אי האהבה העצמית, באומץ להיות טוב, בנכונות לראות עצמו מברך, ובהסכמתו להשפיע.
וכך אני רואה את החינוך בעיקר כפעולה זו של החזרת המשמעות, כהחייאה, כהתעקשות על הנוכחות, כהחזרת הממד האישי, כדרישת מציאות.
ומכאן שאומנות החינוך, יותר משהיא קשורה בדברים שעושים, ויותר משהיא קשורה באופן בו עושים את הדברים, קשורה למקום שממנו פועלים, ובמי אנחנו כשאנחנו פועלים. היא נוגעת באותה התכוונות ובשורש המוסרי שלה, באופן הפרשני והחי שבו אנו ניגשים לעולם, בהסכמתנו לזרוע ממש, דרך מי שאנחנו, ולא באופן מכאני, שהוא תמיד תחליף נוכחות, התנצלות על כך שאנחנו לא טובים מספיק. בטובנו אנחנו מברכים ומשפיעים. זו מסירות נפש, ומתחת לזה אין. לא טכניקה, לא מתודה, לא מערכי שיעור, שום דבר מזה לא יוכל להחליף את נוכחותנו.
וכאשר זו כבר קיימת, או אז אנחנו יכולים להיעזר בחברים. שהם הפרקטיקה שעוזרת לנו להיזכר, שהיא גם פילוסופיה בתנועה, מקום בו יכולים לחבור החומר והרוח במעשה התכוונותי, בו זמנית ממשי ומעשי. החינוך הוא זירה מתאימה להגשמת הפרקטיקה הזו – הזדמנות והזמנה.
ואחד החברים הללו, קשור בעניין זה עצמו, שכאשר אנו הוגים את המילה חינוך, וקמים בבוקר להתייצב לעבודת חינוך, אנחנו מבינים אותה באור חדש זה. משמע, עצם הגיית המילה נעשה למקור של התחדשות. באופן זה נעשית המילה "חינוך" שם נרדף למילה התעוררות, בליבה נדלקת המילה חניכה, ומזכירה לנו שכל בוקר מחדש צריך לחנוך את המקדש. אכן, כל בוקר מחדש צריך להתעורר פעמיים: פעם של הגוף, פעם של הרוח.
משמע, החינוך הוא האומנות שלנו הפוגשת את האנרגיות הסוערות והכאוטיות שהילדים מביאים עמם, ושוזרת אותם למעשה של קדושה, התכוונות ומיקוד. יוצרת הבדלות, מכניסה סדר שהוא לא מכאני-צורני, אלא יצירתי-מוסרי, עניין הנובע מן המרכז, ומקבל השראתו מלמעלה. דבר זה לא יוכל להיעשות בשליטה, אלא רק בדיבור. לא יוכל להיעשות כ"תפקיד" אלא רק כייעוד.
והילדים, אם כן, בין אם הם הילדים האישיים שלנו, ובין אם הם ילדים שאנחנו הולכים לפגוש במקום אחר, הם הזדמנות לעבודת הנוכחות, והזמנה לדייק את חיינו שלנו עצמנו.
וכמו שהרחבתי את מושג ה"חברים", כך אפשר גם בעניין הילדים. כי ילדים זה לפעמים לא רק בשר ודם, אלא כל הזרעים שאנחנו משפיעים בעולם. והחינוך הוא האומנות של הזריעה הנאורה.
וילדים בשר ודם, על אחת כמה וכמה הם "חברים" במובן זה – מזכירים לנו יום ולילה את עבודת הממשות שלנו. ממריצים אותנו לגלות בתוכנו את האומץ להיות טובים, ולהסכים לקבל השראה מלמעלה.
