תנועת ההתמכרות היא תנועה אופיינית וניתן לזהות אותה ברבדים שונים של הגוף-נפש. יש מקומות שאנחנו מזהים אותה במובהק, ויש מקומות סמויים יותר שם היא פועלת בלא פחות עוצמה אבל חבויה מפנינו – אנחנו לא מזהים שזה מה שאנחנו עושים – מתמכרים. ממילא גם לא מזהים את ההשלכות של תנועת הנפש הזו על חיינו.
ומעניין לבחון את מנגנון ההתמכרות, את האופן שבו הוא מפתה אותנו ועובד עלינו. לבחון אותו לא רק דרך התוכן שיכול בקלות להוליך שולל, ולא דרך צורה מסוימת, אלא ישירות – דרך החתימה האנרגטית, כתחושה גופנית, וכהכרעה מוסרית – כתנועת נפש שנושאת עמה את הסרת האחריות, ערפול החושים, והצמדות למתיקות. לפעמים זה עניין דק שבדקים, קשה לזיהוי, אבל לא הגודל קובע, הכיוון קובע, הוא שעושה את ההתמכרות להתמכרות.
זהו אקט של נפילת אנרגיה, של וויתור על אחריות, של שכחה עצמית. אקט של מסירת האנרגיה לידי אמת סימביוטית. סיפור שמבטיח מחסה ובטחון מנקודת מבט ילדית. הסיפור הזה בדרך כלל מציע עצמו כלוגיקה דו ערכית, הוא מפתה את האדם דרך זה שהוא גורם לו להאמין שיש רק שתי אפשרויות: "מה, אתה בוחר, להתאפק, להימנע מן הסיגריה הבאה, לסבול כאדם בוגר בריא ושקול, או ליהנות מן החיים כאן ועכשיו?" ומרוב המאבק שניטש כביכול בין שתי האפשרויות, נסחף האדם אל תוך הלוגיקה הסיפורית, ומאבד את חירותו האמיתית, שנמצאת לא כאן ולא כאן, אלא באפשרות השלישית.
קשה לנסח את האפשרות השלישית הזו במילים, אבל הגילוי שלה הוא התנועה ההפוכה לתנועת ההתמכרות. זה הגילוי של האדם את עצמו, ההתעוררות לחירותו, וההבנה שחירותו לא נמצאת בכלל בשתי ההצעות שמציעה לו הסימביוטיקה, אלה שחוצות בין אני ללא-אני. אין מקום שהוא צריך להיכנס אליו ולהשאיר את ה"אני" שלו מאחור. הלוגיקה הזו שאומרת לו לבחור בין האפשרות להיות נאמן לעצמו (אבל להזיק לעצמו) לבין להתנכר לעצמו (אבל להיות בריא, בוגר, חכם) מזויפת.
בכל התמכרות יש מתן כוח מוגבר ל"מצב העניינים", לדימוי, לתמונה יפה, לעניין סטטי. כל התמכרות תוקעת את האדם בסיפור דו ערכי של אני/לא-אני, כביכול יש איזה מקום בעולם, איזה עניין בעולם, שהאדם יכול להיות בו "לא אני". הגמילה לא קשורה לפתרון סטטי – תמונה חדשה, אלא גואלת את האדם באמצעות התנועה, תנועת האני המביע, היוצר, הממיס את קליפת הסיפור על הדיכוטומיה הדו-ערכית שלו. זו האפשרות השלישית.
לאדם אין כוח לעמוד בפני מנת-הסם הבאה בגלל הלוגיקה שכפה על עצמו. בטח, יש גם מרכיבים פיסיולוגיים, אבל הרבה יותר ישנו הסיפור. הסיפור הוא תמיד מן הסוג הלא אוהב את עצמו וממתין שיאהבו אותו. (במילא אך אחד לא אוהב אותי, אז לפחות שאני אפנק את עצמי). תהליך הגמילה הוא לא תהליך של מאמץ מפרך, של הימנעות מ"אני". אם זה היה כך אז באמת מה הוא שווה? אם אני נמצא בסם וה"לא אני" נמצא מחוצה לו, מה הרווחתי אם נגמלתי? לא, תהליך הגמילה הוא תהליך של גאולה. תהליך של הפרכת הדיכוטומיה אני/לא-אני. ומעבר לאני רחב ועקרוני יותר. אני ללא תנאי.
יש כל מני דברים שאנחנו לא מזהים בדרך כלל כהתמכרות, ועדיין זו התמכרות. ביקורתיות, למשל, (תלונתיות לסוגיה) היא התמכרות. הלקאה עצמית היא התמכרות. סבל, לא פעם הוא התמכרות. פנטזיות הן התמכרות. כולם הם תחליפי חיים, נועדו לדחות את המפגש עם הממש. בכולם יש את הטעם המתקתק של הסימביוטיקה. בדיוק אותו טעם שיש למחשבות הילד שמדמיין איך הוא ימות והוריו יבכו ויהיו עצובים בהלוויה שלו – מגיע להם! בפעם הבאה שילמדו להתייחס אלי יותר יפה! הילד מדמיין ויונק מן הטעם המופלא של הפנטזיה הזו, מנחם את עצמו.
אין הבדל בין התמכרות להתמכרות. התמכרות לסמים, התמכרות לטלוויזיה, לאוכל, הכול בא מאותו חשד של אי אהבה. אבל האדם הוא לא קורבן של אי אהבה – זו עמדה ילדית. הוא הנו המסוגל לאהוב תמיד – זה הפירוש של להיות אני. זה תמיד סוג של "הענשה", של היעשות קורבן, של התיילדות, של אי נכונות לקחת אחריות, מעשה המותיר את הכוח לאהוב בידי אחרים. כל פעם שהאדם רואה את עצמו כקורבן, הוא מתמכר. זו לא הגדרה תיאורטית – זה מעשה אנרגטי ממשי שהוא עושה. כל פעם שהוא רואה עצמו כקורבן, שיחפש מתי ואיך עשה את תנועת ההתמכרות שהביאה אותו למצב זה.
התמכרות פועלת על הציר אחריות-אשמה. לכאורה כשאדם מסיר מעל עצמו אחריות הוא גם זוכה מאשמה. ובמובן זה זכה במנת חירות (חירות מאשמה). אבל זו חירות של ילד מסתתר. ואילו חירות של מבוגר היא ההתייצבות דיאלוגית, וערנות נוכחת, שבה החירות והאחריות הן מאותו צד עצמו. ותחושת האשמה מובנת גם היא כסוג של התמכרות.
לא די להגיד את כל הדברים הללו. צריך לעקוב אחר דוגמאות. לפתח את חוש הריח. ללמוד לזהות את המעשה שהאדם עושה כבדרך אגב, את האופן המיוחד שבו הוא רגיל להתמכר.
