גבולות

  1. הצבת הגבולות יכולה לתמוך בנוכחות הילד ובאפשרותו לגדול להיות אדם אוטונומי, אותנטי ונוכח (עצמאי, עצמי ועוצמתי). היא יכולה גם שלא. תלוי מאיזה מקום היא באה ומה היא רוצה לשרת.
  2. הילד וההורה שלו – שני רצונות, שתי ריבוניות, שתי נוכחויות. ואף על פי כן זיקתם אינה סימטרית. הילד קורא ומחייב את הורהו בעצם קיומו התלותי, ומכאן גם נגזרת אחריותו של ההורה כתשובה לקריאה זו. באותה מידה שהילד מחייב את הורהו, כך מידת החיוב שבאחריות ההורה. 
  3. אחריות זו היא תמיד אחריות כפולה. מצד אחד האחריות המקומית הנובעת מאי הסימטריה הנוכחית, מצד שני האחריות להיגמל מאי-סימטריה זו כחלק ממהלך של פרידה שמתחיל מן הרגע הראשון. הצבת הגבולות היא חלק מאחריות זו. ותמיד היא פעולה כפולה, הד לאחריות הכפולה. מצד אחד להגן על הילד עכשיו ולתמוך בריבונות שלו, (למשל לא לאפשר לתינוק להסתובב חופשי בכביש המהיר). ומצד שני עוד צעד בדרך לעצמאות שתאפשר "לתקן" אי סימטריה זו בהקדם האפשרי.
  4. אל להורה להאריך את אחריותו כהורה מעבר להכרח. הוא שואף לשחרר את עצמו מ"עולו" של ילדו ואת ילדו מ"עולו" שלו. זה חלק מאחריותו השנייה. וזה תהליך שלוקח זמן ודורש סבלנות.  
  5. לא מדובר בגבולות מעצבים שאומרים לילד מה הוא צריך להיות. אלה גבולות שנועדו לתמוך באוטונומיה שלו. ילד שקופץ לנהר חופשי ברגע הראשון של הקפיצה, אבל אם הוא לא יודע לשחות, הוא יאבד את חירותו מיד לאחר מכן. חירות היא לא רק החירות לעשות מה שהוא רוצה, אלא בראש ובראשונה היכולת להידבר עם המציאות (לשחות, למשל).
  6.  

    הצבת הגבולות מציירת מסביב לילד מעגל המגדיר את ממלכתו – התחום בו הוא מלך, התחום בו הוא יודע להידבר עם המציאות באופן ריבוני.

  1. ושוב: האחריות היא כפולה, מצד אחד להציב את הגבול, מצד שני להרחיב אותו שוב ושוב עד לרגע שכל "חומר" השייכות הסימביוטית הפך לשייכות דיאלוגית, ואין צורך להציב כל גבול.
  2. הגבול עוזר לילד לבנות את המנהיגות שלו, תומך בתהליך הפיכתו לסוכן ריבוני. ילד לא מצליח להיות ריבוני במרחב פרוץ. בהתחלה הילד יכול להיות מלך רק בתחום קטן, ואט אט בתחום הולך וגדל. מכאן שאחריותה הורה היא אחריות לחירות הילד – למנהיגותו.  
  3. הגבול הזה לא אומר לילד מה כן לעשות אלא מה לא לעשות. לא: "למד עכשיו מתמטיקה" שהוא פלישה לרשות הפרט, אבל כן, אסור לך לשבור את החלון. אסור לך לצאת מחוץ לגבול, אבל בתוך הגבול אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה – זאת ממלכתך. וזה נכון גם כשה"ממלכה" קטנה מאוד.
  4. אין זה רק הגבול שמעבר לו הילד לא יכול לצאת החוצה, זה גם הגבול שמעבר לו אסור להורה להיכנס פנימה ללא רשות הילד. הגבול הזה הוא ביטוי לכבוד העמוק לילד ולאוטונומיה שלו. "זה שלך". לא לגנוב ממנו את מה ששלו, לא לגנוב ממנו את אחריותו. אחריות ההורה היא אחריות לאחריות הילד.
  5. גבול צר מדי יגביל את הילד ויגרום לו לבעוט כדי להרחיב את הגבול, גבול רחב מדי יגרום לו לאבד את יכולתו להנהיג את עצמו במלכות. יחד עם זאת, כשמבינים את הגבול ממקום של כבוד עמוק לילד, אין לחשוש מגבולות צרים מדי. עדיף גבולות צרים מדי מאשר גבולות רחבים מדי.
  6. אבל גבול שאינו מכבד, שהוא בעצם לא גבול, שהוא פולש פנימה, מנסה לעצב את הילד, להגיד לו כיצד עליו להיות במניפולציות ואפילו הן רכות, הוא פגיעה עמוקה בילד. הילד הוא ריבוני, בעל רצון משלו, ייעוד חיים שאינו מוכל על ידי ההורה. ההורה במובן זה רק "מארח" אותו עד שיגיע לידי בשלות. מן הרגע הראשון, עוד בתור תינוק חסר אונים לכאורה, לילד יש כבר ממלכה משלו וראוי לתמוך בה.   
  7. היכן להציב את הגבול, הוא עניין של כל הורה. וזה בסדר. זה חלק מגורלו של הילד לשאת את טעויותיו ומגבלותיו של הוריו. יש הורה שלא ייתן לילדו לטפס על עצים כי הוא משוכנע שזה מסוכן לו. זו אחריותו להגביל. כל עוד מובן ההבדל בין הצבת הגבולות שמשחררת את הילד, לבין זו שהיא חלק מניסיון לאחוז את הילד ולכפות עליו. הצבת גבולות ברורה משחררת הן את הילד והן את ההורה שלו.      
  8. הגבול הוא פיגומים שמטרתם לתמוך בהתפתחותו של המרכז. יש יחס הדדי בין מרכז לגבול. כשיש מרכז, לא צריך גבול.  וכך, הגבול מחנך בו זמנית את הילד ואת הוריו. זה תמיד ככה – פעולה של גדילה הדדית. מה שעובר טרנספורמציה זה לא הילד, זו הזיקה בין ההורה לילד. זו צמיחת המנהיגות של ההורה לא פחות מצמיחת המנהיגות של הילד. מנהיג מילד מנהיג. חמש עשרה שנה בערך.       

סגור לתגובות.