נטישה

  1. הפעם אני רוצה להתמקד בסכסוכים בין ילדים להוריהם, ולהשתמש במילה המורכבת הזו "נטישה" כדי לבטא את מה שקורה לא פעם בין מבוגרים לילדים כאשר המבוגר נמנע מסכסוך.
  2. הורות-תמונה-יפה: על רקע המהפכה הפסיכולוגית נוצר לחץ מתמיד לנרמל את ההורות אל תוך תמונתה הנכונה, היפה והראויה. מה שקרה לפני שנים באופן טבעי ובלא שאיש יקדיש לכך תשומת לב, (בין היתר כי ילדים לא היו חשובים והילדות לא הייתה חשובה), הפך לעניין גובר והולך בילדות כמקום ביטוי והגשמה של המבוגרים. הורות הפכה לפרויקט. הילד הפך לפרויקט. מלא התעסקות שחלקה מביא ברכה והרבה ממנה מעיק הן על הילד והן על ההורה. רוב ההורים הנאורים סובלים בצורה זו או אחרת מתסמין "הורות-תמונה-יפה".
  3. מציאות הסכסוך: הניסיון לשמור על התמונה היפה של ההורות, קושר את ידיהם ורגליהם של ההורים. מכיוון שהם לא רוצים לפגום בתמונה, הם לא מעיזים להסתכסך, או להגיע למצב שבו הם לא יודעים מה לעשות. אבל המפגש בין הילד להורה שלו, הבה נודה בזה, הוא מציאות של הרבה סכסוכים. זה חלק מן החיים. מה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה?
  4. הורה קשור: הפחד של ההורה להסתכסך מוליד את התחושה כאילו הילד חזק מן ההורה – הוא שולט בו, מכתיב את סדר היום שלו, עושה עליו מניפולציה וכן הלאה. ההורה מפחד מן הילד (מפחד מעצמו, מאי ידיעתו, מן התוהו של הסכסוך), מפחד מן הדרמות של הילד, רק רוצה שקט.
  5. ניתוק: אין תימה שעל רקע זה ההורות הנאורה הולידה גם את הצורך ההולך וגובר להתנתק מן הילד: לשלוח אותו למעון, לחוגים, לחברים, הכול כדי להימנע מאותה מועקה גוזלת חירות. וכך באופן הכי מעשי אבל גם באופן פסיכולוגי עמוק, ההורה שמסרב להסתכסך נוטש את ילדו. אי נכונותו לעמוד שם כבעל רצון משלו, להיות נוכח, הופכת לנטישה מתמידה בדיוק כאשר הילד זקוק לו יותר מכל.
  6. דוגמא – תסמונת ה"זבנג וגמרנו": ההורה מכה את ילדו ונעלם. הוא לא מצליח לעמוד בנטל האשמה: הוא נותן מכה ובמקום להישאר עם הילד שלו כשהוא זקוק לו הוא נעלם (שולח את הילד לחדר, מסרב לדבר אתו, מסרב לפגוש אותו, כועס עליו באופן אטום "אתה תעשה את זה וזהו זה" "אני סופר עד עשר", "זה לא נתון לוויכוח" וכל הלאה) הוא נוטש בגלל הקושי שלו להתמודד עם תוצאות המכה שלו. הוא נוטש בגלל זה שהוא מסרב להכיר בכוחו, ואינו יודע את אחריות של בעל הכוח.   
  7. חשוב לי להזכיר את העובדה הפשוטה: ההורה הרבה יותר חזק מן הילד. חשוב שההורה ייווכח בעובדה פשוטה זו, וחשוב לא פחות שהילד ייווכח בכך. הילד זקוק לדעת שההורה שלו בעל עוצמה גדולה משלו. ועוצמה היא לא אלימות. אדרבא, אלימות היא ביטוי של תחושת חוסר אונים.
  8. עוצמה: עוצמה היא לא אלימות. היא גם לא כוח, אי צדק, שרירותיות, דרישה למשמעת, ניסיון לנהל אחרים, הפעלת מרות. עוצמה היא בטחון פנימי, והיכולת לאפשר לאחרים להיות מה שהם בלא שהדבר יאיים. עוצמה היא מרחב, זמן, אהבה. היא מתון אמון באחר.
  9. בטחון: חשוב לילד להכיר בכך שההורה שלו חזק ממנו, ולפיכך גם מסוגל לעמוד בפניו, לשאת את משבריו, את תסכוליו, את כעסו, מבלי להתמוטט. זה מקנה לו תחושת ביטחון, ומשחרר אותו להיות מי שהוא. הוא לא צריך לדאוג להורה שלו, להיות נחמד אליו, לטפל ברגשותיו, להיות רגיש אליו וכן הלאה.
  10. השחתה: המצב בו הילד יודע ללחוץ על הפתורים אצל הוריו, ולהניע אותם לעשות את רצונו כאילו רצונם לא קיים, שהוא גם המקום של רגשי האשם של ההורים וכן הלאה, כל זה נותן בידי הילד כוח שבסופו של דבר משחית את הילד. הילד לא אמור להיות בעל כל כך הרבה כוח. הוא לא נועד לתפעל את הוריו. זה יותר מדי כוח שאין לו גם את מידת האחריות לשאת בתוצאותיו. זה פוגע בו.   
  11. וקריאתי להורים, אם כן: במקום לחפש שקט, צאו לחפש את הסכסוך. יותר מדי הפכנו את ההורות למפעל של סדר, ניקיון, ותמונה יפה של בית, דשא ירוק, וילדים מחייכים. יותר מדי הורים נעלמים אל תוך הדימוי המקפיא של ההורה הטוב ומפסיקים לחיות חיים של ממש בשביל ילדיהם. הילדים הם שליחם של התוהו, באו במיוחד להעיר את הוריהם, לשגע להם את הסדר הכפוי, ולהכניס קצת ממשות אל תוך תמונת עולמם המסודרת. במקום לנסות למתן, לרכך, לדחות את הרגע שהילד יתפרץ, להשקיט, לפחד מה"דרמה", אתרו כל ניצן כזה וצאו לרדוף אחריו בהתלהבות! היו אתם היוזמים. חפשו בכל הזדמנות את העימות, צאו למלחמה של חיים ומוות, ותהיו תלמידים טובים לילדיכם.
  12. ממשות: הילדים קוראים לנו לחיות בממשות. זו הזמנה בעלת עוצמה מדהימה. הם לומדים ללחוץ בדיוק על הכפתורים בהם ההורה לכוד, כפוי שד, נעול, והם שבים ולוחצים עליהם פעם אחר פעם. זה לא סתם. הם קוראים לו אל מחוץ לסיפור, למפגש במרחב של הממשי.

סגור לתגובות.