דיאלוג – 2 : היחיד

  1. הדיאלוג אינו פרויקט חדש, תוכנית בעלת מטרות המצריכה את אותה רצינות קדורנית שאנו בדרך כלל מגייסים לדברים חשובים. יותר נכון לומר שזהו מחקר, בדיקה, התנסות, הזדמנות שאנו מבררים בתוך קבוצת דיאלוג, שהיא אמנם מלאכותית במסגרתה, אבל דווקא בשל כך נותנת פרספקטיבה לא שגרתית על השגרה.
  2. ושוב, הנושא של קבוצת הדיאלוג הוא כל אותן התניות, דעות קדומות, הרגלי מחשבה ורגש שכולאים אותנו באופן לא מודע ומכתיבים סדר יום הנעול בתוך תבניות של גירוי ותגובה. מדובר בכל אותם מבוים סתומים שאנחנו נתקעים בהם, הסתיידויות של הלב והראש, ושאר רעשים שמרצפים את המישור של המציאות באופן שלא מרשה לשום דבר בלתי רגיל לפרוץ החוצה. החדש זה לא משהו שאנחנו עושים (כי בשלב הזה מה שאנו עושים מותנה על ידי הרגלנו הישנים וימשיך לשכפל את הישן). החדש זה משהו שקורה וסוחף אותנו כשאנו מסכימים לשחרר את האחיזה הסימביוטית בתוצאה. ובמיוחד זה קורה באינטראקציה בין אישית, במפגש של ממש. כשאנו מקשיבים לאחר, ומאפשרים לאחרותו האחרת להפרות אותנו.
  3. הסתמי הוא אף פעם לא הפשטות של מה שיש (למשל, היש שאיבד עם הזמן את ריגושו הרומנטי), אלא האופן המורכב שבו אנו בורחים מן המציאות. חוסר המשמעות הוא לא היעדרות של התבלין שעד כה התאמצנו לפזר על המציאות, אלא המאמץ שעם הזמן הפך לכיסוי ודחיית היש. 
  4. אני לא מבקש משהו זר, שהוא מעבר לגבולות היכולת של כל אדם, איזה עניין שצריך להתאמץ ולהשתדל במיוחד בשבילו, כעין פרקטיקה רוחנית חדשה או עבודה מסוג אחר. אני מדבר על חזרה הביתה, במובן הפשוט והאינטימי, שום דבר שלא יכול להיכנס לכיסו של ילד שפוסע יד ביד עם חברו. הלב הוא מקום, והחדש בוקע מן המקום הזה.
  5. עכשיו, לאט יותר, אפשר לנשום.
  6. הדיאלוג הוא איכות, דבר הקורה באופן ספונטאני במצבים רבים ושונים, אבל גם נעדר ממצבים רבים אחרים שבהם הרגלי הוויכוח והשיחה מכתיבים ריחוק שאיש לא מעוניין בו, אבל בכל זאת הוא הכלל. וההתנסות בקבוצת דיאלוג יכולה להיות הזדמנות ללמוד את טבעם של המנגנונים המרחיקים מן הלב, שהם גם המנגנונים המעכבים את הפוריות (על המוות והלידה שיש בחיים פוריים).

* * *

  1. ומה יעשה אדם שיש לו כוונות דיאלוגיות כאשר הוא מגיע לסביבה לא דיאלוגית? זה אולי המצב היסודי של כל אדם, שכן כמעט כל התכנסות אנושית מצויה היא לא דיאלוגית במהותה, ומנגד, אם להקשיב ללב, תמיד ואצל כל אדם יש כמיהה לדיאלוג, (גם כשבמודע מוותרים על כך מראש). ואם כן, מה יעשה אדם שיש לו התכוונות דיאלוגית כשהוא מגיע לקבוצה שהרגלי השיח שלה הם לא דיאלוגיים? אם יבוא פתוח, קרוב לוודאי שיושפע מן הקבוצה, יתפתה לדבר את שפתה, וימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד השפעה זו. ואם יחליט להבדיל את עצמו מאחרים בחומות של הגנה שישמרו על טוהר כוונותיו, הוא ימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד הכרעתו הפנימית. ובכן, מה יעשה?
  2. והדרך לפרוץ את המעגל הזה הוא בהסכמה להיות יחיד, ובאחריות שנישאת ביחידות זו. זהו מקום שבו האדם לא מפחד לפחד, ובמקום לחיות בסיפורים מקבילים (שהם תמיד סיפורים של אנשים אחרים (או מוטב של אפ-אחדים אחרים)) הוא לומד לחיות כמספר. יחידי. להיות יחיד זה לפעול ממקום המסוגל לפגוש את ההשפעות החברתיות ולהמיר את הציווי שבהן לברכה. זה לפעול ממקום השומר על חירות, לא מתוך התבדלות, אלא מתוך שייכות הולכת ומעמיקה, הנותרת נאמנה לאמת ולאהבת היש על כל ההפתעות והדיסהרמוניות הכרוכות בה. כך, בידיים פתוחות, בלב מקשיב, בנפש איתנה, ומבלי להתמכר לאובדן עוצמה, צומחת האהבה אל האחר, והפרעותיו הופכות להפראותיו.  
  3. להיות יחיד, מבחינה זו, זה ללמוד את המידה המדויקת של האחריות. האדם לא ממתין לאחר, אבל בו זמנית גם לא גוזל את אחריותו. הוא יוצא את חצי הדרך אל תוך הערפל, ומשאיר מקום למסעו של האחר. כל אחריות שהיא מעבר לכך היא כבר חוסר אחריות וסוג של קורבנות, שכחה של אדם את חירותו, טביעה בסיפורים של אנשים אחרים.   
  4. וההתייצבות הדיאלוגית, היא השם שאני נותן למכלול היבטים המאפיינים את האופן שבו ניגש אדם לדיאלוג. ההסכמה להיות יחיד (לא מיוחד), היא עמוד השדרה של התייצבות זו.

סגור לתגובות.