אני מעודד אתכם להמשיך להיפגש בלעדי, אחת לשבועיים, לשלוש שעות, בזמן קבוע ובמקום קבוע, ולאורך זמן, מתוך התכוונות לאחריות משותפת להתמיד לפחות פרק זמן מוגדר. (שיכול בהמשך להפוך לאורח חיים המלווה אתכם לאורך שנים, עם הפוגות מדי פעם).
אני חושב שהמאמץ שווה. גם אם על פניו הוא מטיח בנו את חוסר התועלת, ואולי גם את "בזבוז" הזמן, ועשוי להציף קשיים שנראים מיותרים (כי קשיים בחיים במילא לא חסרים), בכל זאת יש כאן הזדמנות למשהו אחר. אני מאמין שהאחר הזה יכול לברך את חיינו באופנים שאינם גלויים או נגישים לנו ישירות. ומלבד זאת, הקול הזה של "בזבוז זמן" שפתאום כל שעה חשובה לו, שותק בהרבה הזדמנויות אחרות שאולי היה מן הראוי לו להרים את קולו. אות לכך, שיש פה משהו עמוק יותר מזה ש"התבזבזו" שלוש שעות. הייתי אומר שזו ההתנגדות לרדת מסוס פרויקט העצמי אל מרחב לא משולט, לא נשלט.
ללא הנחיה, ללא רווח ברור, ללא חוקים, אבל כן בהבנה שאנו חיים בעולם מאוד מורכב שגדול בו ההסתר, ורבים בו מקומות התקיעות וההסתיידות, ושייתכן שדווקא עשייה אחרת ואיטית זו, מכינה את שדה הנחיתה, ומכשירה את הקרקע להתגלות (למידה, התחדשות, שינוי, חסד, רפואה, אלוהים).
הזמן חשוב. יש כל כך הרבה תהליכים שקורים ומבשילים מעצמם רק מתוך השהות המשותפת בשעה שאנו מתפנים מן ההרגלים, ומסכימים להיות נוכחים.
אחריות אישית: מה שקורה, גם אם הוא קורה לכולם, בכל זאת הוא קורה לכל אחד באופן אישי, והוא פונה אליו. וזו אחריותו שלו "לקרוא" את הטכסט האישי הזה ולהבין מה זה אומר לו.
אחריות עודפת: האחריות הזו היא בו זמנית גם האחריות לא לקחת אחריות עודפת. לאפשר לכל אחד את ההזדמנות להתמודד עם ה"שיעורים" שלו, ולא להתפתות לגזול ממנו את חוסר האונים שלו. יש לו מקורות עוצמה משלו. לשמור על המעגליות של המעגל.
הקשבה: החדש לא בא מתוך מאמץ. הוא בא מתוך הקשבה, ונכונות להישען על היש בפתיחות סקרנית. זה לא האחריות של אף אחד לגרום לחדש. האחריות היא להקשיב ולהסכים לפגוש.
המניע: הרבה פעמים יש רצון להגיד דבר מה, ועוזר מאוד לעקוב אחר המניע. לא רק בתור מודעות עצמית, אלא שמתוך ההליכה הזו לאורך שרשרת המניעים עד אל המקור, קורה תהליך התרה שבו חוזר האדם אל חירותו. וממילא גם מגיע אל המעיין המתחדש של עצמו.
התרה: כך שקבוצה דיאלוגית אמנם עוסקת בחקירה, אבל לא חקירה לשם עצמה, אלא בשרות אותו תהליך התרה, המחזיר את החיוניות, הנוכחות והבנת הייעוד.
מזמין להתייחס בעדינות וברוחב. האדם הוא שברירי ומלא עוצמה בו זמנית. וזה נכון שקליפות נשברות הן בעלות קצוות חדים לפעמים, וזה נכון שיש בנו גם את הילד המבוהל, אבל לעולם אין זה כל האדם. ותמיד מסתתרת עוד קומה מתחת לכל קומה שאנחנו חושפים. אל תמהרו לסכם את האדם שמולכם, גם אם מה שאתם יודעים הוא נכון, תמיד יש לו מקור עלום שהוא מעבר לידיעתכם.
והעיקר – האדם שואף לטוב, ומחפש אותו. יש כל כך הרבה יופי באדם. ואפילו ממקומות חשוכים לכאורה שבהם מתגלים פחדים ועיוותים, ושיגעונות, הם מהווים חלק מיופיו וראויים לברכה. ה"רע", אם מחפשים אותו, נמצא בעצם הרצון לעצור, להגדיר, לסכם, לגמור עניין. וכל עוד ישנה תנועה – הטוב עושה את דרכו.
סבלנות. מי יודע במשך כמה אלפי שנים פיתחנו את הרגלי חוסר התקשורת שפיתחנו. וכמה חזקים הם התבניות, הדפוסים, ההתניות. אם אמנם אנחנו נוגעים בשורשים של דברים אלה, הרי שבשונה משינוי קוסמטי שקורה מהר אבל משנה מעט, כאן הדברים נעים לאט, אבל גם הזעירות הזו גדול ערכה.
האומץ להיות טוב. חוסר משמעות, שעמום, חוסר עניין באנשים אחרים, כל אלה מורים על אי-המצאות בלב, וקושי להרגיש. במקום להאמין לספק, חיזרו לגוף, חפשו מדוע אינכם מרגישים. (או מוטב מדוע אתם מפחדים להרגיש). וזו תמיד גם הזמנה לחזור לחירות, לא לפחד לפחד, לאפשר למלאות למלא, ולרגע הזה להתעורר.
הסבב: כדאי להשאיר זמן לסבב "מה נשמע" בסוף. לפעמים אפשר גם לעצור באמצע לסבב. בעצם, הסבב שלכאורה הוא רק סוג של סיכום, הוא פעמים רבות המקום שבו החדש מתחיל להתגלות. הוא מבטא את ההזדמנות לדבר מן הלב, כשכל אחד מדבר ממקומו שלו, מעצים את המעגליות של המעגל, ומאפשר לאחרים להתפנות להקשבה.
הכל רלוונטי. כל נושא, כל דבר שעולה, אישי, לא אישי – כל מה שנוכח ומתדפק ורוצה להשמיע את קולו. גם כשהוא מעורפל ובקושי יודע להתנסח – הוא רוצה לצאת לאור. הוא לא מקרי. יש לו דיבור.
