חשד אי-האהבה והמרחב ההישרדותי

  1. בשם "חשד אי אהבה" אני מתייחס לאותו כיווץ פנימי, נקיפת לב, זעזוע של רגע, שכמו חוזר ומבשר על החטא שמעולם לא נשכח, ואשר עושה אותנו לא ראויים לאהבה. לא רק מנועים מאיזו חמימות לב נחמדה, חיוך של בחור או בחורה, אלא נידונים לגלות עקרונית ועמוקה העושה אותנו נרדפים תמיד.
  2. זו תחושת אשמה, ואמונה בשעבוד כמהות העקרונית של המציאות. חוויה חצי מודעת שהעולם לא חומל, וצופן עבורנו אסון המחכה ליפול עלינו. זו תחושת אסון המקננת בכל טוב לכאורה. והחשד, לפיכך, הוא בו זמנית גם היזכרות בזה שהעולם משחר את רעתנו, וגם איזו התפכחות המבקשת להזהיר אותנו שלא נשקע לאשליה שתעמיק עוד יותר את סבלנו.
  3. זו תחושה לא מבוררת, ערפל, דיס-אוריינטציה, מן חומר צמיגי אשר לא נותן לנו כל דרך לקרוא לו בשם, והוא שב ותוקף אותנו דווקא בצורתו זו. לכן המילה "חשד". כוחו הוא דווקא בהיותו סוג של נבואת לב, גל של אפלה, טיפה צורבת לא מבוררת, הפולשת אלינו דווקא כשאנו לא מוכנים לכך. חשבנו להתרווח, היה נדמה לנו שאנו מוצאים אהבה, נראה היה שגילינו נחמה, זיהינו ניצנים של שייכות, אולי של ייעוד חדש, ודווקא אז הוא פתאום עולה, החשד.
  4. ומיד מגורש. הוא רגיל לזה – יש סוג של חיים סימביוטיים בין החשד לבין הגרוש. שניהם פועלים באפלה.
  5. הבה נקרא אם כן בשמו. בשמם. נוציא לאור את אותה אמונה שורשית שהעולם לא לנו נועד, ואנחנו כאן על תקן מתגנבים למסיבה לא שלנו. או בניסוח אחר: נכנסנו בדלת המשרתים (האם זו לא הדלת שבה נכנסים רוב הילדים?) ואנחנו מרוויחים את הישארותנו על ידי התחפשותנו למשרתים המשרתים את האורחים האמיתיים. אכן, זה לא קשור לנסיבות או לאיזו פסיכולוגיה אישית – זו עמדה קיומית, החוזרת ומנכיחה את עצמה באלף צורות. הננו כאן על תנאי. נידונים תמיד להוכחה, המוטלת כמובן עלינו, על מי אחרת? וכך, כל בוקר מחדש, אנחנו קמים לעבודת ההתניה, חורשים את הדרכים החדשות שבהן נוכל להיות לא-אנחנו, כי ככה, כמו שאנחנו, אין מצב.
  6. האם יש פלא שאחר כך אנו לומדים לזהות את המציאות כמטלה וטורח? (משמע, שהמציאות היא רשימת מטלות, ואוסף אילוצים, וערמת "צריכים"). נדמה לנו שאם נשכיל להתחכם למציאות, אולי גם תיתן לנו אילו רגעי אושר גנוזים, חופשה באיים. אבל אנחנו יודעים: תמיד במידה, בהסתר, כמו שמגניבים למשרת מעדן שנועד במקורו לאנשים האמיתיים. שוב נסחפתי לדבר בלשון רבים.
  7. 7.       החשד הוא אמנם זרע זעיר, אבל הוא פועם כמו אבן המוטלת לאגם בגלים ההולכים ומתרחבים ומכוננים מציאות. וליתר דיוק: מכוננים את מה שאני מכנה "המרחב הישרדותי-הסתדרותי". המרחב הזה לא נראה כמו שיקוף פנימי, הוא נראה כתמונה יציבה ונוכחת, כעובדה מפוקחת. הנה המטלות, הנה החיים, הנה מה שאנו נדרשים לעשות. כמו בבדיחה ההיא, שאלת ה"למה" אינה רלוונטית – שתוק ותמשיך לשחות. זו אם כן המציאות שאנו שבים לעבוד מדי יום. בלי להבין את הקשר העמוק בין זרע-חשד-אי-אהבה למציאות ההישרדותית שאנו מוצאים עם בוקר. אנחנו לא מתלוננים, לא באמת, המציאות הזו, אנחנו מבינים היטב בהגיון הנפש הפנימי, היא העונש שלנו על שהעזנו לרצות…
  8. האם אפשר לתת לאמונה הזו – שהעולם לא רוצה בנו – פשוט לנשור? אולי על ידי זה שנתחיל לכבד את אינספור הנסיבות והתנאים הרוחשים תמיד לקיים אותנו? האומנם המציאות טרחה וטורחת כל כך הרבה בקיומנו רק כדי להרגנו? אולי היא דווקא רוצה בנו? רוצה בטובתנו, בהתענגותנו, בנוכחותנו? אולי היא לא מחפש לשעבד אותנו – שהרי אין לה עניין בעבדים – אלא דווקא לשחרר אותנו, כדי שנחזור ונגלה שהננו בני מלכים? אולי אלה אנחנו המוזמנים, ולפנינו נערך השולחן, כדי שנארח לה חברה בתור בני-שיח נוכחים? האם ייתכן?
  9. והמרחב האמוני-דיאלוגי הוא לא אינותו של החשד (מעולם לא נסלח לך), אלא היכולת להבין שכל דבר מברך – כולל החשד. זהו טבעו של מרחב זה הלומד לפרש כל דבר כחיוב, כמחווה של אהבה, כביטוי רצון, ובשל כך בא לעולם (הרע הוא כיסא לטוב). זה הפלא המרחף מעל, הרוצה בטובתנו. "כולנו נולדנו מלכים," אמר פעם אוסקר ווילד, "אבל רובנו מתים בגלות". אולי יש אם כן, עבודה אחרת הממתינה לנו, מאבק אחר, לא מאבק הישרדות אלא מאבק היציאה לאור.  היא עבודת המלכות.  

סגור לתגובות.