הזדהות השלכתית והיציאה אל מרחב הניסיון

1. את המושג "הזדהות השלכתית" טבעה מלאני קליין (פסיכואנליטית), ושכללו אחרים (ביון, אוגדן…), כדי לאפיין סוג מסוים של התרחשות בתוך מערכת יחסים בין התינוק לאם אשר מופיע גם בצורות שונות בבגרות – למשל ביחסי מטופל מטפל, ובמגוון מערכות יחסים אחרות. זהו צרוף של שני מושגים – השלכה והזדהות.
2. השלכה: הפעילות הנפשית בה אנו משליכים תכנים נפשיים לא רצויים על אחרים. למשל אנחנו מאשימים אחרים במה שבסתר לבנו אנו חוששים שאנו עצמנו אשמים בו. בדרך כלל השלכה מלווה בריחוק, התנתקות, התנכרות. מי שמולנו הופך להיות שיך "לסוג הזה" (מה שאנו מסרבים לפגוש בתוך עצמנו) – ממישהו למשהו. באופן כזה אנחנו מיחסים לזולת כל מני תכונות הקשורות לפחדינו ולא מצליחים לפגוש את הממשות האותנטית שלו הקודמת להשלכה שלנו. הוא רק גירוי ל"סרט" שאנו לכודים בו.
3. הזדהות: מתייחסת לאותה פעילות נפשית בה אנו מזדהים עם אחרים וברמה מסוימת כבר לא ממש מבחינים בינינו לבין הזולת. למשל ההורה שסובל את כאבי ילדו, בן הזוג הנכנס להריון יחד עם אשתו, המקום שבו אנו מזדהים עם הקורבן (כי אנחנו עצמנו מרגישים כך) וכן הלאה. גם ההזדהות לא פעם מושכת אותנו אל מחוץ למפגש הממשי עם הזולת. מה שאנו מיחסים לו משקף את כאבנו האישי ואיננו מבחינים באחרותו הרדיקלית.
4. מי שמשליכים עליו מרגיש את ההשלכה ומגיב אליה. בתגובתו הוא סוגר מעגל שיח – תקשורת שיכולה ללכוד את שני הצדדים בהדהוד המפרנס את עצמו. הוא יחוש כבול להגיב ולהרגיש דברים מסוימים, תקוע במקום נפשי מסוים כשהוא נמצא בחברת אותו אדם.
5. הזדהות השלכתית, היא מצב שבו משליך אדם על הזולת תכנים נפשיים אבל במקום להתנכר להם הוא מזדהה עם הזולת כחלק מתהליך של עיבוד משותף. מלאני קליין: האם תרגיש בתוך עצמה את הרגשות שמשליך עליה התינוק. בשלב זה היא יכולה או לדחות אותם (אולי מתוך בהלה, אי יכולת להתמודד) או להתערבב אתם (מתוך הזדהות יתר, וקושי לדעת איפה היא מתחילה ואיפה התינוק מתחיל), או לעשות אתם תהליך של עיבוד שאותו עדיין לא יכול לעשות התינוק, ולהחזיר אותם לתינוק ניתנים לעיכול. כך היא לומדת להפריד.
6. להזדהות השלכתית יש עוצמה רבה. אפשר למשל שמטפל יהיה נתון ב"לאסו" של המטופל, מנותב אל תוך דפוסי התייחסות, התנהגות, מחשבה ופעולה, ומנוע מנתיבים אחרים, בלי בכלל להיות מודע לכך שזה מה שקורה. הוא חווה זאת כרגשות המפעילים אותו מבפנים. הרבה פעמים דווקא אנשים שרגישים לזולת, גם מושפעים ביתר עוצמה מרגשות מושלכים. ומנגד, דווקא אנשים שפחות ערניים לעצמם, מסוגלים להשלכה הזדהותית רבת עוצמה. הצרוף של השניים הוא טנגו מבוכי במיוחד.
7. דרושה מיומנות ובשלות כדי ללמוד להבחין ולהפריד מה שלו, מה של זולתו. בכל מקרה זה לוקח זמן. אבל באמת אין זה משנה – בין אם המקור הוא שלו או של זולתו, הוא מוזמן לתהליך של הפרדה שבו הוא משחרר את עצמו מן המבוך, ותורם בכך לשחרורו של המטופל. האתגר של הבוגר הוא להפוך דיס-אוריינטציה לקונפליקט, ומאבק של סתמיות למאבק יציאה לאור. (דיס-אוריינטציה = ערפל, מבוך, מרכיבי β (וכשאלה מודחקים הם מחלחלים לגוף)).
8. התהליך של הבגרות שמבטאת האם (או שיכול כל אדם לבטא במערכת יחסים), קשור ליכולת לצאת אל מרחב הניסיון, הנמצא מחוץ לפרה-קונספציה ולמערך התגובתי המנכיח פרה-קונצפציה זו (מחוץ לסיפור שבו שניהם מככבים כדמויות – סיפור שמקורו בדרך כלל באדם הפחות בוגר, והפחות ב-ערנות דיאלוגית).
9. במפגש קבוצתי יש מערך שלם של הזדהויות והשלכות – כל מני תכנים נפשיים שמסתובבים בתוך הקבוצה – וצצים בנקודות צומת – אצל אנשים מסוימים, או באירועים מסוימים. תכנים שנולדים מתהליכי ההסתדרות, וההתמקמות החברתית של המשתתפים, בניסיונם להגיע לשייכות סימביוטית. המנחה, באופן טבעי, הוא צומת, אבל הוא לא יחיד. כל זה יכול לקחת את הקבוצה לסוג של פסיכוזה בה לכודים כולם. ועם זאת, בכל קבוצה ישנה הזמנה של הבגרות לצאת למרחב של הניסיון – מאבק משותף למצוא ולכונן שייכות דיאלוגית.

10. אפשר להכליל ולומר שהקבוצה מייצרת ללא הרף גורמי ניכור והתנגדות. גורמי ניכור שונים מ"סתם אי-קרבה" ורומזים על תהליכים יותר מורכבים מאדישות טבעית. פעמים רבות אדם שנתון בבדידותו (בהתנגדותו), מהווה גורם רב כוח בתהליכים האלה אף שהוא מרגיש "לא שייך". ואתגר הבגרות הוא לחזור לפגוש את הזולת באחרותו, כמפתח ליציאה ממרחב ההתניות ההדדיות, אל מרחב הניסיון ואל הפוריות שלו. (משמע ללמוד להשהות, וכמו האם, להתגבר על רפלקס התגובה, ולהפוך את הקבוצה למיכל שמעבד ומחזיר למשתתפים).