(ד-7)
זכורה לי שיחת טלפון אחת עם אורנה לפני שנים רבות, אני אפילו זוכר היכן הייתי בשעה שדיברתי איתה, ובה ניסיתי לתת ביטוי לאיזו תובנה שהתחילה להתבהר לי. גמגמתי את דרכי בתוך הערפל בלי להגיע לבהירות מלאה, ובכל זאת שם לראשונה היא קיבלה את שמה – נטיות נפש. רציתי להגיד שמעבר לאמונות המודעות הגדולות שלנו שמעצבות את התנהגותנו, ומעבר להנחות הסמויות שלנו ולהתניות שלנו, ומעבר לדפוסי התנהגות – ישנו איזה תחום ביניים, מתווך, שהוא כמו נטייה להגיב בצורה מסוימת, והוא לא מעוגן בהכרח בתפיסת עולם מסוימת, – הוא כבר חצי הדרך בכיוון של דפוס התנהגות, או התניה נוסח פאבלוב, או הרגל, ובכל זאת הוא לא לגמרי עיוור – אלא הוא מבטא איזו משמעות שאנו עסוקים בייצורה בדרך מסוימת. ובאותה שיחת טלפון העליתי את ההשערה שמה שקובע את נוף נפשנו הוא הרבה יותר "נטיות נפש" אלה, אשר יכולות גם להיות נבדלות זו מזו, מאשר הדברים האחרים.
התייחסתי אליהן כמין יחידות עצמאיות, שכמובן, יש אקלים נפשי מסוים שמעודד אחדות מהן ולא מעודד אחרות, ובכל זאת הן עומדות לעצמן כמהלכים נפשיים שנרכשו או נדבקו או גודלו בתוכנו. כעין תנועת נפש ריקודית שאנו נוטים לרקוד אותה מול מציאות מסוימת. מהלך בתוך שיחה, שמשקף תנועת משמעות מסוימת. היה אפשר לדבר על זה כמשהו שהוא לגמרי ברמה החיצונית של השיח – כמו למשל ההרגל לענות בצורה מסוימת לשאלה מסוימת. (מה נשמע? טוב, ומה שלומך?) אלמלא העובדה שהעניין העיקרי שאני רוצה להצביע עליו הוא לא ההתניה העיוורת, אלא דווקא החוויה – הפנומנולוגיה הפנימית – שמתוכה צומח הצורך להשלים את המהלך השירי של התגובה.
חושב למשל כך על פועל שהמצאתי בימים האחרונים – "לקלשם" שהוא ראשי תיבות של "לקלוע לדעתם של מומחים". הוא עלה מתוך זה שניסתי להסביר לעצמי את החוויה שהרגשתי לגבי ההתרחשות בבית כנסת ביום כיפור בעין הוד. עיקר התושבים הם חילוניים, בשעה שמי שמובילים את התפילה הם אנשים דתיים מחוץ לכפר שהוזמנו להוביל אותה. שמתי לב לנטייה אצלי, אבל גם לנטייה דומה אצל אחרים – דווקא בגלל חילוניותם – להפגין את בקיעותם-חיוביותם כלפי המתרחש. כלומר – להראות שהם יודעים לעמוד כשצריך לעמוד, ולעשות את התנועות שצריך לעשות, ולומר את הדברים שצריך לומר, (למשל ללחוץ את היד בצורה הנכונה ולהגיד "גמר חתימה טובה", ואפילו להמשיך לומר "שנה טובה" (מה עוד אומרים שנה טובה – זה לא רק לפני ראש השנה? לא, אני הרי יודע שזה בסדר להגיד עד אחרי כיפור)) ובכך אולי לעביר כל מני מסרים של שייכות, אבל מעבר למסרים ולפרשנויות פסיכולוגיות, פשוט זה הדבר שבו הם היו עסוקים – הם לא התפללו – הם קלשמו. זה כמובן מאוד מזכיר את מה שיכול לקרות לתלמיד בית ספר בשיעור מתמטיקה בשעה שהוא מנסה לנחש את מה שהמורה רוצה ממנו. זה מכיל בו זמנית את הרצון להיות ילד טוב, את הצורך להיות בסדר ולעשות את הדבר הנכון, להפגין חיוביות כלפי, להצליח, ועוד הרבה דברים אבל העיר הוא שזו תנועת נפש אחת – הוא לא חוקר מה היא המתמטיקה, ולא מנסה באופן יצירתי למצוא את התשובה לשאלה, לא חוקר אותה, אלא הוא מחפש אחר התשובה שהיא התשובה של המומחה (המורה למתמטיקה). הוא עסוק בקריאת נפשה אל המורה ובפענוח הדבר שהיא מצפה ממנו.
הנטייה לקלשם בנסיבות מסוימות, יש לה משמעות עצמאית וללא קשר לאקלים הנפשי המגבה ותומך בה. (כמו למשל חוסר בטחון, רצון לקבל אישור, להשתייך וכן הלאה). היה אפשר לדמיין שאדם מקלשם גם כשהוא מלא בטחון עצמי, רק מכיוון שכך הוא מפרש את הסיטואציה, שזה מהלך המשמעות שנדרש מן המצב.
באופן דומה, לקראת ערב סוכות מצאתי את עצמי מנסה להבין מה בדיוק אמורים לעשות בערב הזה, וכמעט התקשרתי לאבינועם לברר, אם זה קידוש רגיל, אם צריך לברך על משהו נוסף וכן הלאה. זה הטריד אותי, והכניס בי חוסר שקט עד שקלטתי שאני מקלשם. ושבעצם אני לא רוצה לקלשם אני רוצה לחגוג – שזו תנועת משמעות אחרת לגמרי.
והנה, דבר שכתב לי אבינועם לאחרונה במייל העלה בי את הרצון להגדיר עוד סוג של פועל, דומה ובכל זאת שונה. וכך כתב אבינועם בתוך סוגריים:
(אגב יש עיסוק מרובה בזה בפסיכולוגיה. זה נקרא טיפול קוגניטיבי (להבדיל מפסיכולוגיה קוגניטיבית) ושם עוסקים הרבה בשחרור מתיאוריות כוזבות, לא מודעות או חצי מודעות לטובת תיאוריות שתורמות יותר להיגיינה הנפשית).
זיהיתי בתוכי תנועת נפש מסוימת שנדמה לי שהיא המשלימה של תנועת הנפש שמתוכה כתב אבינועם את הדברים. כמובן, יכול להיות שזה לגמרי שלי, אבל זה לא משנה ברמת העיקרון למה שאני רוצה להגיד, כי שתי תנועות הנפש הללו קיימות כ"נטיות נפש" בעולם. והרבה פעמים הן משלימות זו את זו כמו גל משמעות אחד שמניב גל משמעות שני.
אתחיל במה שעלה אצלי. ראיתי כאן לא רק ניסיון לידע אותי ולעודד אותי (הגדלה), אלא גם חוויתי התקטנות, התכווצות, כאילו ננזפתי הן על בורותי והן על זה שהעזתי להרים את הראש ולא נתתי הוקרה לאחרים שהיה ראוי להוקיר אותם. אני כמובן מגדיל ומחצין את הכול. הרגשתי כמו ניסיון להכניס אותי לתוך סדר מקבילי. מעשה שהוא בו זמנית גם מהלך של הכשרה והעברת כוח לאותו ממסד (פסיכולוגי במקרה הזה), וגם הזמנה אלי לעשות את אותו הדבר – לתרום לסדר הממסדי.
ברוב המאמרים המדעיים אני רואה את זה: אנשים לא עסוקים רק בביטוי מה שהם רוצים לומר אלא גם מנסים להראות שהם בעניינים ומשלמים מס לממסדיות, שומרים עלה סדר הקיים מפני חוצניים. זה לא בדיוק שהם מנסים להיות מקובלים, הם חוברים למעשה רחב יותר, שיש בו הרבה מסרים נוספים. מעשה של השתייכות אבל בצורה מאוד מסוימת. השתייכות של חייל בחיל הממסד, ושגאה בחיילותו (וגאווה שהצליח לכבוש את יצר היחידות היהיר שלו). כלומר, אם לחזור לעניין נטיות נפש – זה הדבר שבו הם עוסקים. זה לא בדיוק לקלוע לדעתם של מומחים (לקלשם) שזה מתאים יותר לתלמיד בית ספר נבוך, אלא המשלימה של זה – לגבות את המומחיות כעניין של "שמור לי ואשמור לך": אנחנו כולנו חלק מן המועדון, מכירים את חוקיו, ונאמנים בהוקעת המתחזים. (וכמובן, שומרים על חזית אחידה מול התלמידים).
אני קורא עכשיו ספר כזה, שאתה מרגיש בו בעל כורחך לא בסדר שהעזת לחשוב באופן עצמאי. והרגש הזה שמשכנע אותי למסור את עוצמתי לממסד (שהוא אולי הרחבה של הפועל לקלשם) נולד כמשלימה לפועל האחר שזה הדבר שמחברת הספר עסוקה בו – איך נקרא לפועל הזה? אולי "לתחזק עולם מקבילי" (לתעם). היא, מחברת הספר, עוסקת ב"תיעום", ואני בתור קורא מרגיש צורך להתיישר ל"תיעום" הזה, ומוצא את עצמי משתחווה לתיעום, או בקיצור משתעם. (שזה קרוב מאוד למשתעמם). וחשוב להבין שלא מדובר רק בנזיפה שאמורה לעזור לאדם שממול להיות יותר צנוע (שקשור לעבודת אלוהים) אלא יש פה משהו הפוך כמעט. יהירותו של היודע, שלא מותיר די מקום ללא נודע, ולבלתי רגיל שמבשר כל יחיד בקיומו.
כל אלה הן נטיות נפש. ותוך כדי כתיבת הדברים עלה אצלי שבעצם כל פועל נפשי הוא כזה – תנועת נפש (תנועה של משמעות). והשימוש במילה "נטית נפש", מכוון בעצם למקום שממנו אני נוטה בהקשרים מסוימים לפעלים אלה, כתגובת משמעות. זה כמו מתבקש מן הסיטואציה. ושוב, זה כמובן מגובה על ידי תפיסות עצמיות, וחוסר בטחון עצמי, ואהבה עצמית, ודברים גדולים יותר, ובכל זאת זה גם עצמאי. ואדם יכול לקלשם או לתעם או להיות שותף משלים בשניהם ללא קשר לכוחות הנפש המוטיב ציונים הפועלים בו.
כמובן זה לא מקרי שאני כותב את כל הדברים הללו – כתבתי ספר שלם "פינוקיו יורד מן הפסים" שאורנה עזרה לי הרבה בו – שעוסק בתנועה הזו של הסקולינג והאנסקולינג, שמתוכם גם נגזרים הפעלים לקלשם ולתעם. אבל מצד שני אלה רק שני פעלי הקשורים למרחב זה ויש הרבה פעלים אחרים ונטיות אחרות הקשורים לעולמות תוכן אחרים לגמרי. עניינים שהן יחידות עצמאיות – נטייה לתנועת נפש מסוימת – ואשר יש להן השפעה רבה על עולמנו הנפשי.
ודווקא ברמה הזו של נטיות נפש, של מודעות לנטיות נפש, יש מפתח רב עוצמה לתהליך של שחרור הרלוונטי מאוד לתקשורת משחררת. זה מה שמעודד אותי לחשוב פעם אחר פעם שאדם שהיה תקוע במשך שנים ב"סיפור" מסוים יכול להשתחרר בהבזק של שנייה. ברגע שהוא מזהה את התנועה שהוא רגיל לעשות ואשר לוכדת אותו, והוא מחזיר לעצמו את חירותו. כי תקשורת קושרת היא מהלך מורכב המתוחזק על ידי מספר "סוכנים", ומורכב ממספר נטיות נפש.
במילים אחרות, אם בזמן האחרון הפניתי את תשומת הלב לא למניעי עומק, אלא לפני השטח של התקשורת, ולאופן שבו עוברים מרפליקה לרפליקה, עכשיו אני רוצה בשכבת העור הזו, לדבר על החלק הפנימי של העור – על עולם המשמעות – נטיות הנפש – שמזין את פניה שטח של התקשורת.
ויש לי השערה שבאמת אין פסיכולוגית עומק אלא רק חוקי תקשורת. שהעומק הוא בא בכלל ממקום אחר שלפסיכולוגיה אין נגיעה בו.