יצירה
- אומר דוד בן יוסף: יצירה או יצר-רע. (משמע, אלה האפשרויות שעומדות לפנינו, ואחרת אין). וגם הוא אומר: להשתלב בתנועה לחיים. ומפרק את המילה לחיים וקורא בה את ראשי התיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית. ועוד הוא אומר: לזרום מתוך חסימה – זאת המשימה. ואת כל זה אני רוצה לבאר עכשיו, ולעמוד על טיבה ומהותה של היצירה, היצירתיות והמשחק.
- רגילים לחשוב על יצירה במונחים של עשייה אומנותית. חושבים על ציור, פיסול, מוסיקה – עניינים שיש להם גם תוצרים מוחשיים ומוגדרים – עבודות יצירה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על יצירה כאותה תנועה של הבעה שהעיקר בה הוא הזרימה. והזרימה הזו אינה סתם זרימה, כעין הזרימה המכאנית של נחל – זו זרימה מיוחדת שניתן לאפיין אותה במספר היבטים: ¢שהיא נותנת קיום חיצוני למה שבפנים (משמיעה קול), ¢ שהיא הופכת את מה שבכוח למה שבפועל (מגשימה), ¢ שהיא מנחילה את האני בממשות (מנכיחה אישית), ¢ שהיא פורייה ומחדשת (מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן), ¢ שהיא דיאלוגית במהותה (מפגש של הפריה הדדית). ואף על פי שאלה צדדים שונים, בעצם הם כולם חטיבה אחת ואי אפשר להבדיל ביניהם. אבל לצורך הביאור, בכל זאת אני מתעכב על כל היבט בנפרד.
- המילה "יצירה", אם כן, לא מתייחסת לסוג מסוים של עשייה אנושית, אלא לאיכות מסוימת של היות האדם בעולם. במובן זה, כל עשייה, גם זו שאין לה תפוקה מוצרית, יכולה להתברך באיכות זו. אני אומר "להתברך" שכן האפשרות הזו של האדם להיות יוצר, משמע, לא רק בעניין מסוים אלא בכל דבר ודבר, בכל נשימה ונשימה שלו, היא גם הגשמה של בריאות נפשית וגופנית. והרבה יותר מזה: זו הגשמה של האני כחירות, כחדווה, כייעוד.
- להיות אני זה יותר מאשר להיות משהו – עניין שניתן להגדרה, לסיכום, להקפאה. להיות אני זה להיות מישהו – יחיד לאינסוף שהעיקר בו הוא תנועתו. ואם תרצו לעצור את התנועה הזו כדי לעמוד על טיבו של ה"אני" לא תגלו דבר, הוא קיים רק בתנועתו.
- ולא סתם בתנועתו –– בתנועתו היוצרת. שהרי תנועה יכולה להיות גם תנועה של התמדה, הרגל המניע את עצמו בתרדמה, אבל במה שנוגע לתנועתו של האני זו תנועה יוצרת. בתנועה הזו תמיד יש היבט של תאוצה וחיכוך. היא לא יכולה לקרות מעצמה. התנועה הזו כמו מושכת מתוך התוהו את עולם הבריאה במעשה שמתחדש מדי רגע ברגע. אי אפשר לנוע כאן חלקות, לנוח בתרדמה – היצירה דורשת ערנות (ומשום כך היא גם מביאה לערנות). את החיים של הרגע הזה צריך להדליק כל פעם מחדש באש הנוכחות העושה את הרגע הזה שונה מכל רגע שקדם לו. שום דבר כאן אינו רגיל. הכל פה ייחודי. ואף על פי שאני מדבר על תאוצה וחיכוך, היצירה היא לא מאמץ.
- ובלב היצירה נמצאת החדווה. אין זו אלא הגשמת האני, אפשרותו להביע את עצמו בקול ולגלות שיש לו הד. לא רק הד אחד שחוזר אליו באופן מכאני, אלא מהלך רצוף של הדים רבים שהם בעצם תשובות ומבטאות את ההשתזרות הזו של ההפריה ההדדית – הנה, באופן זה מתנחל האני בממשות, נעשה כתובת במציאות.
- והנה, עבור האדם, אין הרבה ברירות – דווקא משום השפע שלו, ועוצמת החירות שלו, אם לא יעסוק ביצירה – משמע, אם לא ישתלב בתנועה לחיים, תהפוך לו אנרגיה עודפת זו לרועץ, לרודן, ליצר רע. היצירה היא הכרח גמור. מוכרח הוא להיות בחירות. הכרח גמור לו לתעל את האנרגיה העודפת שלו – אנרגית התוהו, אל תוך תהליך יצירה. חייב הוא לעשות חיים, אחרת יעשה לו מוות. צריך הוא ללמוד להשתלב בתנועה לחיים.
- ובמציאות קורה לא פעם שהתנועה הזו נעצרת, נוצרים מחסומים, כל מיני סוגים של עצירויות, סכרים שהופכים את האדם ממישהו למשהו, והאתגר של היצירה הוא לחזור ולזרום – להפוך ממשהו בחזרה למישהו.
- ומהות התנועה הזו בניסוח אחר היא: לחזור הביתה, להסכים להרגיש, להיות אישי.
פורסם בקטגוריה
שיעורים. אפשר להגיע לכאן
עם קישור ישיר.
