הנחת המוצא הרגילה היא שסכסוכים הם דבר רע. זה מה שמספרת לנו התרבות, וזה גם חלק מן החיפוש של האדם אחר שקט, בטחון ויציבות. הוא מתרחק ממקורות של עימות וקונפליקט, ועוקף נקודות של רגישות. ייתכן שבהרחקה זו הוא גם מוליד את האלימות.
עימות והתנגדות: שני שחקני שח המתעמתים משני צדי הלוח מחייבים זה את זה ורוצים זה בקיומו של זה. הם מסוגלים להסתכל זה בפני זה ולהרגיש אחד את השני. בהתנגדות לעומת זאת, יש הסתר, חיץ, הפניית מבט לכיוון אחר, חוסר הכרה בקיומו של האחר, ורצון לבטל אותו.
אלימות: האחר נותר ממוסגר בתוך כלא התבנית שהוכנס אליה ואין פוגשים אותו. יותר משרואים אותו רואים את הדימוי, ואליו מגיבים. האחר איננו שם בממשותו, הוא שם רק כסוג של הפרעה, תשליל של האני. דבר מה שצריך לתפעל אותו כמו שמתפעלים אובייקט, מתוך התעלמות גמורה מנוכחותו הפנימית – מקולו. אלימות מלשון אילמות. ההתעלמות מקולו של האחר היא תמצית האלימות: היחס האטום והמכאני לזולת, שלא מסוגל לפניה של אני-אתה.
אלימות אינה מעודף סכסוך, אלא אדרבא משום שאיננו מסתכסכים מספיק, ובעיקר משום שאיננו יודעים איך. שנים של חיים בהם מנעו מאתנו להסתכסך עשו אותנו "נכי-סכסוך". מה שנוטה להפוך כל סכסוך לאלימות.
סכסוך הוא לא רק רע שצריך ללמוד להשלים אתו, הוא טוב. יש בו כוח של בריאות. זו קריאתם של החיים, ומשאלתה של הנפש. כוחו ביכולתו להעיר אל הממשות. ראו את בני הזוג אשר רגילים לתפעל זה את זה עד כי הם מפסיקים לראות, ושוכחים את חיוניות קולו של הזולת. כשפורץ ביניהם סכסוך של אמת, זה יכול לכאוב, אבל זו אולי הפעם הראשונה שהם נפגשים, הקפוא מתמלא חיוניות, והאהבה יכולה לשוב ולפרוח.
סכסוך הנו שליחו של התוהו הפורה אל מה שמסודר מדי ולפיכך נוטה למות ולהמית. אדם הולך לאיבוד בארמון המראות של תדמיותיו. הסכסוך פורץ מסגרות, מחולל שינוי, מביא את בשורתו של מה שהנו אחר, ולפיכך גם מביא חיים. בעיקר הוא מסוגל לחלץ את המסוכסכים מן הפחד שהקפיא אותם זה בתוך תבניותיו של זה, ושיתק אותם במעגל של עיוורון הדדי.
האלימות הנה שליחה של עודף הסדר. ראו למשל את מכונת המלחמה הגרמנית. ראו את הנוקשות הצדקנית באשר היא. וכנגד זה הביטוי בסכסוך שבו אנשים מוכנים להביט זה בעיני זה, לכעוס, להרביץ, אבל להכיר באופן בלתי מתפשר באחר כקיים ממש – כמה חיים שיש כאן!
אומנות הסכסוך: היכולת להסתכסך בלא שהזולת יאבד את צלמו, מתוך כבוד עמוק למי שהוא ולמקור שהביא אותו לעולם. כבוד לקיומו הלא תלוי. אין הוא רק תגובה לאני, אלא "אתה" עלום שיש לו מקום לגמרי משלו. להסתכסך בלי לחסל. דווקא המחשבה שאסור להסתכסך יוצרת התנגדות, תחושת כליאות, ועמה הרצון לחסל את האחר שבגללו חשים מוגבלים. (אף על פי שאלה אנחנו שהגבלנו את עצמנו). אומנות הסכסוך היא גם אומנות השחרור.
הרצון להחזיק את הטוב, לשלוט בו, לשמור עליו, הוא שמייצר את אותו שיתוק שהסכסוך בא להעיר. האלימות היא ילדתו של הפחד. הסכסוך הוא ילדו של האמון. אמון בעולם ואמון בכוחו של האחר שלא יעלם בעקבות הסכסוך. יש אמת עמוקה יותר מזו של התמונה היפה. מי שנותן אמון ומכיר בקיומו העצמאי של הזולת גם יכול להרשות לעצמו להסתכסך, ואגב כך לשחרר.
וקריאתי להורים: במקום לחפש שקט, צאו לחפש את הסכסוך. יותר מדי הפכנו את ההורות למפעל של סדר, ניקיון, ותמונה יפה של בית, דשא ירוק, וילדים מחייכים. יותר מדי הורים נעלמים אל תוך הדימוי המקפיא של ההורה הטוב ומפסיקים לחיות חיים של ממש בשביל ילדיהם. הילדים הם שליחם של התוהו, באו במיוחד להעיר את הוריהם, לשגע להם את הסדר הכפוי, ולהכניס קצת ממשות אל תוך תמונת עולמם המסודרת. במקום לנסות למתן, לרכך, לדחות את הרגע שהילד יתפרץ, להשקיט, לפחד מה"דרמה", אתרו כל ניצן כזה וצאו לרדוף אחריו בהתלהבות! היו אתם היוזמים. חפשו בכל הזדמנות את העימות, צאו למלחמה של חיים ומוות, ותהיו תלמידים טובים לילדיכם.
הילדים קוראים לנו לחיות בממשות. זו הזמנה בעלת עוצמה מדהימה. הם לומדים ללחוץ בדיוק על הכפתורים בהם ההורה לכוד, כפוי שד, נעול, והם שבים ולוחצים עליהם פעם אחר פעם. זה לא סתם. הם קוראים לו אל מחוץ לסיפור, למפגש במרחב של הממשי.
