מסע של כבוד

  1. ייתכן שכהורים אנחנו מרבים לשקוע אל תוך שגרת ההישרדות, כיוון שאיננו נותנים מספיק את דעתנו לתכליתה העמוקה של ההורות, ולייעוד שנגזר ממנה. מכיוון שכך, אנו מתפתים לחשוב על ההורות במונחים של "כלים", ושל מה שיכול "לעבוד", ומה ש"הצליח" לנו – הוא הצליח להירגע, הצלחנו לעקוף סכסוך, הוא שמע בקולנו, הוא התנהג יפה, וכן הלאה – כולם מדדים לבחינת פרויקט ההורות. לא ארצה להקל ראש גם בהיבטים אלה, אבל אם שם עיקר הורותינו, היא הופכת להיות משימה משעבדת ומתישה גם עבורנו, גם עבור ילדינו. אנא, צאו לחופשי מן המשימה ההישרדותית, בכך תברכו גם את עצמכם גם את ילדיכם.
  2. ויש אולי תכלית אחרת, עמוקה יותר, שמתוך זה שאנו מתחברים אליה, היא גם נותנת טעם וכוח. מתוכה אנחנו לומדים לכבד את הילד ואת עצמנו, היא נעשית לנו מצפן, שגם ברגעים קשים, עוזרת לנו להבין באיזה סוג של מסע אנחנו ומה תפקידנו בתוכו.
  3. זהו מסע של כבוד. אבל באיזו דרך מכבדים ומה הוא הדבר שמכבדים, בזה תלוי הכול. כבוד הוא לא רק מראית הפנים של דיבור יפה ומנומס. כבוד מגלם את יחס ההערכה העמוק למסע הצמיחה של הילד – למאבק היציאה לאור שלו – ולנכונות שלנו להתייצב שם באופן שאינו גוזל מן הילד את מה ששלו. כל כך הרבה פעמים אנחנו מערבבים בין מסענו שלנו למסעו, ובלא לשים לב לא מאפשרים לו לצאת למסעו. במקביל, זה גם מסע הכבוד שלנו עצמנו. והדרך שבה אנו משחררים אותו למסעו היא הדרך בה אנו יוצאים למסענו שלנו.
  4. הרשו לי, אם כן, להגדיר את מסע ההתבגרות – המסע של היות מישהו – כמסע של גבורה והתייצבות. עניין שיותר משהוא הישרדותי הוא מוסרי. אתם, כהורים, תומכים במסע זה על ידי פעולה כפולה של נוכחות ופרידה. זו המזיגה של מנהיגות מאהבה. של גבורה בתוך חסד. והאחד ללא השני מאבד את ערכו. אנא, כבדו את מסעו הייחודי, ואת העדינויות המיוחדות הקשורות למסע זה.
  5. כל כך הרבה פעמים, ובלא לשים לב, אנו גוזלים את מה ששלו: גוזלים את חוסר האונים שלו, את כוחו להתמודד, את יוזמתו, את כאביו, את יכולתו לשאת את תוצאות מעשיו, וללמוד מטעויותיו. בכל אלה אנו מחלישים את מסע זהותו כגיבור המפלס את דרכו. אנא, לימדו להפריד בין מה ששלכם למה ששלו. אל תדרשו ממנו שיעמוד בציפיות שלכם, ויכנס לתבניות שלכם, אלא שיהיה הוא – על זה תילחמו ותעזרו לו להילחם. סייעו לו לבחור בטוב, לא על ידי זה שתבחרו בשבילו, אלא על ידי זה שתגדרו לו מרחב עצמאות משלו אליו אינכם פולשים. תפקידכם הוא ללכת כל הדרך עד לגדר, ולאפשר לו ללכת מן הצד השני עד אליכם. הגבול הברור הוא לא רק מה שלא מאפשר לילד לצאת החוצה ממנו, אלא גם מה שאתם לא מתערבים ולא גוזלים מן הילד את מלכותו. במידת האפשר תעבירו לו אחריות, תטפחו את עצמאותו. ויותר חשוב של תפלשו פנימה מאשר שהוא לא יצא החוצה. זאת צריכה להות עסקת חבילה – הגבול מצד אחד והחופש מצד שני.
  6. בתמיכה הזו תגלו שלילד יש תמיד שתי בקשות. בקשת השטח היא הבקשה לסוכרייה, להשלטת רצון. אבל עמוק מתחת שוכנת הבקשה האחרת – בקשה לנוכחות. זקוק הוא שיהיה שם מישהו כנגדו שיציל אותו מן הרודן הפנימי, ויאפשר לו לגדל עצמאות, עוצמה, ועצמיות. פחות חשוב המקום שבו הוא חולף ברגע זה, ויותר עצם התנופה היצירתית המביטה למרחקים. בקשו לתמוך בזרם הזה, ואל תיבהלו מן המקומות שהוא עובר בדרך.    
  7. היו עדינים עמו. מסע של כבוד הוא מסע של עדינות, השם לב לפרטים הקטנים. והילד זקוק לכל כך הרבה עדינות! הוא זקוק שיקשיבו לו באמת, ושיתייחסו אליו ברצינות. כשאתם ישרים, מדברים בהגינות, נמנעים ממניפולציות, אתם מאפשרים לילד להתמודד. יש לו על מה להישען ובמי לבטוח. הוא לא צריך שתתמודדו במקומו, יש לו כוח, אלא רק שתהיו ישרים ולא תחסכו ממנו את מה ששלו. צפו בו עולה לגדולה, הוא זקוק למבטכם המעודד, יותר מאשר לידכם המתערבת.
  8. נסו, עד כמה שניתן, לא לגעור בו ולא לשפוט אותו, כל זה פולש פנימה יעורר התנגדות, יאטום את אוזניו, יעוור את אחריותו, וירדד את נוכחותו. במקום זאת היו ברורים ואמיצים בהצבת הגדר – באמירת ה"לא" שלכם. וכל השאר, כל מה ששיך לעצמאותו הגדלה – ברכו במבטכם המעודד. אל תתייחסו אליו כמטרד. אם אתם מתייחסים אליו כמטרד סימן שלא יצאתם לחירות, שלא נפרדתם, שלא השכלתם להציל את הילד מרודנות על ידי שאתם עצמכם מצילים את עצמכם מרודנות (שלהם ושלכם).
  9. זהו מסע של כבוד – של היות מישהו – שבו עוזר ההורה לילד לכבד את עצמו. תנו לו להיות שותף שלכם במסע הזה, אפשרו לו לתת, לעשות, לטעות ולפגוש את תוצאות מעשיו. אל תרפדו את הילד בערפל. היו ברורים.  

סגור לתגובות.