אשליית השליטה

  1. רוצה להזמין להתבוננות על הטיית השליטה – אותה תחושה העוטפת את הווייתנו האנושית כטבע שני – ולהראות עד כמה הוא לא מייצגת את שליטתנו בפועל, אלא רק סוג של פנטזיה. היא אמנם מנחמת, אבל היא גם מקור למצוקה רבה. בצד זה שאני מצביע על איכות של אקלים נפשי פנימי, אני גם מצביע על הפער (בין הרעיון למציאות), שהוא חלק בלתי נפרד ממכלול המרכיבים הקשורים ומזינים הוויה זו. ומכאן גם השם "אשליית השליטה", ככינוי למכלול זה של תחושה ופעולה.
  2. מצבנו אינו מאוד שונה מזה של הירח הסבור שהוא זה שמחליט להסתובב מסביב לכדור הארץ, ואם רק יחפוץ, יוכל גם לעצור. במקרה הזה מתבלבלת מחשבת השליטה בהרגל. אין היא רק פרי משאלת לב, אלא גם ביטוי ליכולתו של הירח לצפות את הרגע הבא, והאינטואיציה המוטעית שנתיבי ידיעתו הם גם נתיבי רצונו. 
  3. ובכל זאת לא קל לשכנע את האדם שזה מצבו. בשבילו השליטה היא עובדה. הנה הוא מכין ארוחת בוקר, מקפיד לעשות זאת ביעילות ובזריזות כדי לא לאחר לרכבת. אורז את תרמילו, נוסע ברכבו, חונה, קונה כרטיס ועולה לרכבת בזמן. הכול נעשה כראוי. אם לא היה מקפיד על השליטה, איך היה מגיע לרכבת?
  4. אין ספק, הוא מרגיש אדון לנתיבו, ובכל זאת המתבונן מבחוץ יזהה בקלות את דפוסו – הנה הוא צועד בצד המון אדם שעושה בדיוק את אותו הדבר – חלק מתופעה תרבותית. נכון, הוא המבצע, אבל באמת בזה זה נגמר. צחוק גדול לחשוב שהוא אחראי לכל זה. יותר נכון לומר – המהלך נעשה והוא רק חומר הגלם שלו.
  5. "רגע רגע", הוא אומר, "אני יכול גם שלא". מם, זה מהלך מעניין. הבה נראה אותך. "טוב, נו אבל אני חייב להגיע לעבודה בזמן, אבל אם הייתי רוצה, הייתי יכול. אני רק לא רוצה". האם זה לא מה שאומר הירח? "טוב טוב, אם כך, רק כדי להוכיח לך, מחר בבוקר אני לא אעשה דבר מן הדברים הללו". מצוין. וזה יאפשר לך לגלות אפילו ביתר עוצמה שהמציאות היא זו שמכתיבה. מה הולך לקרות מחר? אינך יודע? המתן וראה.
  6. ויש דרך נוספת להתבונן על כך: בשעה שהאדם עסוק בהגשמת תוכניותיו הקוויות, מיליארדי תהליכים קורים במקביל ומאפשרים את פעולתו. תהליכים בכל תא ותא בגופו, כמו גם כל מכלול חילופי חומרים עם הסביבה, שהיא עצמה ממשיכה וטורחת ליצר מרחב עצום של תנאים המזינים אותו מדי רגע ורגע. על דבר מכל זה אין לו שליטה, ובכל זאת זה הבשר העיקרי של קיומו בעולם. אינספור קולות, אינספור מראות ותחושות, כולם נוכחים בו ומרכיבים את מציאותו. ומה שהוא מדמה שהוא בכל זאת אחראי עליו, אותו חוט זעיר של תוכניות הנמצא מול אפו, אינו אלא רק בדל מתוך מרחב עצום.
  7. וגם הבדל הזה, בדיעבד, לא לגמרי שלו – על פי רוב מערך שלם של התניות קובע לו מה לרצות ואיך לרצות. זה חוט תוכניותיו שגורר אותו אחריו. זה לא באמת רצונו החופשי. מוטב אם כן לסכם: המציאות קורית והוא בתוכה. ומה שקורה קורה על פי רצונה, לא על פי רצונו. 
  8. יש בהבנה הזו משהו מנחם. שהרי אם אני קיים, זה לא מכיוון שהתחכמתי למציאות והצלחתי למרות הכול להתקיים. אם אני קיים זה מכיוון שכך הוא רצונה. היא רוצה בי, וטורחת בי. אחרת לא הייתי כאן. 
  9. ואם זה כך, מדוע בכל זאת ממשיך האדם להחזיק באשליית השליטה? כבר אמרתי, וכעת אני רוצה למנות: 1. כי זה מנחם (וזה קשור להתמכרות לסימביוטיקה) 2. כי ההרגל מתבלבל עם שליטה. 3. ולבסוף, כי האדם כל כך ממוקד בקו עשייתו, בניסיון לא להתבלבל, להצליח ולהשלים את מפעלו, עד שזה כל מה שהוא רואה. כל השאר מסתתר מבינתו וכמו לא קיים בשבילו. רק תוכניותיו, הצלחתו וכישלונו, בונים את חייו.  
  10. וכמה מבורך זה למוסס את אשליית השליטה, להרפות, ולהגיע מחדש אל המרחב. זה גם הרבה יותר מציאותי. זה להמשיך לעשות, אבל לעשות ללא תחושת הדחיפות כאילו אני אחראי על המציאות ובלעדי לא יקום דבר. מי הוא אותו "עושה"? זו התניה, דעה קדומה, אמונה שהוזרקה וכובשת את נפשנו בלי קשר למציאות. היא מצרה את מבטנו, סוגרת את הקשבתנו, מאיצה בנו אל תוך שיח אשמה שהופך אותנו למהנדסים התפוסים לנצח במלאכת ההישרדות. אנחנו מתוכנתים להגיב למציאות בתחושת שליטה. אותה "הגשמת תוכניות" חרדה היא הדבר הראשון שכולא אותנו וגוזל את חירותנו. היא אופן ההוויה המונע את התעוררותנו למציאות. ויש חירות אחרת הממתינה לאדם, לא כזו שבאה ממפעל השליטה – היא חירות ההקשבה. כאן מתעורר אני אחר – מגלה את המציאות לא רק כערמת חפצים הממתינים שישתמש בהם (יטפל וידאג להם), אלא כנוכחות המזמינה אותו לשיחה. האם מוכן הוא לקחת חלק בשיחה זו?

סגור לתגובות.