מדוע אני אומר שאי אפשר ללָמֶד? האם לא כך לומדים בני אדם – על ידי שאנשים אחרים – מורים לצורך העניין – מלמדים אותם?
אבל עצם ההיזכרות במידע מסוים, עדיין אינה למידה. הנה יוסי ששמע שאצל הסינים ההיפוקמפוס מפוצל, ובשעת הצורך הוא אפילו יודע לשלוף מידע זה ולספרו לאחרים. האם אפשר שזה דבר שהוא למד וכעת הוא מלמדו אחרים? והרי העיקר עוד צריך להגיע – הוא צריך להבין ידיעה זו והבנה זו צריכה לשנות אותו – להפוך לחלק מן האופן שבו הוא רואה, מרגיש, חושב, נוכח. עצם עובדת הדקלום אינה משקפת למידה.
ובניסוח יותר מדויק – למידה היא תהליך הבשלה פנימי שמקורו הוא עצמי, ואשר פירותיו הם היכולת העמוקה יותר של האדם לשוחח עם סביבתו. זה סוג של הסתגלות, אבל לא הסתגלות לסביבה סטטית, אלא הסתגלות דינמית למציאות שהיא דיאלוגית-דינמית במהותה. תהליך הבשלה כזה הוא לעולם לא "תוספת" אלא מודיפיקציה של היכולת לראות ולהרגיש שכבר קיימת – הבשלה. הלמידה כתוספת (של אינפורמציה) מוליכה שולל – היא פרשנות תרבותית-דיגיטלית למציאות שאינה כזו. כאשר ילד נפגש עם עובדות מתמטיות, הוא לא רק מפנים אותן כמו שמכניסים תפוזים לסל (מטפורת המילוי), אלא פוגש אותן כמרחב חי וכבר קיים של הבנה וידע, בתהליך דינמי שעתיד לשנות אותו. העובדות הללו, במידה והוא יכול להחזיק אותן כעובדות נפרדות, לא מורות שהן כך גם באופן גולמי, אלא על תהליך מורכב מאין כמותו שמיצר אותן כעובדות נפרדות, כל פעם מחדש, ובסיוע ההקשר התרבותי-דיגיטלי. במהותה למידה היא תהליך של שכחה יוצרת.
האדם לומד מן המפגש החי שלו עם המציאות וככל שהמפגש חי יותר כך הלמידה עמוקה יותר (וככל שהוא דיאלוגי יותר). הוא (או הפלא, או הנוכחות) הנו המנוע של הלמידה, ומתוך מה שיש כבר בתוכו גם מקבלת הלמידה את צורתה ואיכותה. "יש בתוכו" משמע – מי שהוא. לעולם אין למידה שאינה אישית. כל למידה היא טרנספורמציה של האדם כולו, גם כשהיא נראית מבודדת לתחום מסוים, או כשיש מאמץ תרבותי לבודדה.
פרדוכס הריפוי: אבל זה יותר מורכב מכך. מכיוון שתהליך ההבשלה – שתמיד הוא גם תהליך של ריפוי – אינו רציף והוא כולל משברים מסוגים שונים. אפשר שאדם ילך לאיבוד, לא יבין, יתרחק, יתפרק, וכל זה יהווה רק גירוי לתהליך חזרה הביתה שהוא יותר שלם, יותר מקיף. באופן נקודתי קשה מאוד להצביע על דבר ולומר שהוא טוב או רע מבחינה זו. המחלה מרפאת. הפרוק מאחד. המרחק מקרב.
ובמקביל חשוב לזכור שמעבר לכול שלבי ההליכה לאיבוד, ישנו פלא שקשור לעצם קיומו של תהליך ההבשלה – ישנה מגמה של התפתחות שהיא מעבר לפרטים. תנו לאדם לפעול, ותחזרו לאחר יומיים ותראו שהוא פועל יותר טוב. זה פלא. במילים אחרות: מקור הלמידה הוא בפלא החי של היות אדם נוכח. אדם לא לומד כי מלמדים אותו, הוא לומד כי הוא חי וזה חלק ממהותו. ולמעשה, המפגש עם "ידע" יש לו איכות מפרקת. וזהו האדם שצריך לאגוד מחדש את הבנתו ולרפא את עצמו. (על הזמן שנדרש לצורך ריפוי זה).
אבל באמת לעולם אין זה מפגש עם "ידע" זה תמיד מפגש עם סיטואציה שלמה. בכל מקרה, כוח הלמידה נמצא בלומד – בכוליות של הלומד, לא במורה. המשוואה הקובעת שאנשים לומדים כיוון שיש מישהו שמלמד אותם (ורק כך) היא משוואה מסרסת (המעודדת את הפסיביות של הלומד). מקורה הוא בתהליכים תרבותיים-פוליטיים, שאין להם קשר ללמידה כפי שהיא מתרחשת בפועל.
אבל תאור זה לא יהיה שלם אם לא נמצא בתוכו את מקומו החדש של המורה. גם מפני שבחינה תרבותית אי אפשר לבטל אותו, ועל כן עדיף לפרשו מחדש. אבל גם משום שיש לו פוטנציאל שחבל לוותר עליו. כשאנו מבינים שתהליך הלמידה מקורו בלומד – אצלו נמצא הכוח לאחד, להבין, לתרגם לנוכחות (להסתגלות דיאלוגית לסביבתו) – המורה יכול לקבל משמעות חדשה כפולת פנים: מצד אחד מומחה בלמידה טבעית היודע ללוות תהליך טבעי זה תוך שהוא ממלא פונקציות תומכות שונות בתהליך הזה. ומצד שני פונקציה יותר חברתית-מהפכנית, בתור ה"מעורר", מי שנאבק להזכיר לתרבות וללומד עובדה זו עצמה – שהכוח ללמוד נמצא אצל הלומד, ושזו אחריותו, חירותו וכבודו,
להיות לומד. וכשחרה של תרבות חדשה במרכזה נמצא האדם הלומד.
