מעגל הנוכחים

  1. ההורות מציבה אתגר הקורא לחרוג מעבר לחיי היומיום. הילדים עושים זאת בפועל חייהם פורץ הגדרות. ושאלות החינוך עושות זאת בהעמידם את חיינו בשאלה: למה מחנכים? לאיזה צורך? לאן מכוונים החיים? מה המשמעות של כל זה? כך ששיעור ההורות הוא הזדמנות להתעוררות בכל הרמות. יש מובן עמוק שלשם כך באים הילדים: לקרוא לנו אל הממשות.
  2. אין זה שיעור פשוט ולא פעם הורים ומחנכים נמנעים מללמוד אותו כשהם ממהרים לסתום אותו בנוסחאות מוכנות מראש, נאחזים בתשובות שניסחו אחרים, ובאופן כללי מתכחשים לקריאה האישית המופנית אליהם. אני לא מתכוון להצטרף לסותמים, אלא במידת האפשר להזכיר, להאיר, להעיר, ולתמוך באינטואיציה ובהקשבה, שאני מאמין שהן מנת חלקו של כל הורה. שיעורים אלה הם לא תורה, אלא הזדמנות לדיאלוג, ורצוי לזרוק אותם לאחר השימוש.
  3. מקום לאדם: בפרט חשוב לי להאיר את תשומת הלב לכך שבתפיסת עולם הרואה את הקיום כהישרדות אין מקום לערכים, אין מקום לחינוך, ואין מקום לאדם. חינוך מתחיל במקום שבו מכירים באדם כנוכח. משמע, לא רק סובייקט פסיכולוגי – בועה בעולם אדיש, אלא בן-שיח שמכיר בעולם כבעל משמעות. בלי זה אנחנו יכולים כבר באותה המידה לסגור את העסק עכשיו. למה לטרוח? רק בשביל להחזיק מעמד עוד כמה שנים? להצליח להשיג עוד איזה אושר גנוב? לנצח עוד מישהו, ולהיות יותר מוצלח מעוד אנשים?   
  4. כתובת: כך שבשונה מתפיסת החינוך המכוונת לכך שהילד ילמד להסתדר, להסתגל, להחזיק מעמד, לשרוד, אני רוצה להציע לראות בילד ייעוד וכתובת. חישבו על אדם מאוד חכם, אהוב ומבין, סוג של מלך, שאנשים משחקים לפניו, מחפשים את קרבתו, שמחים כשהוא צופה ומברך במבטו החומל. הוא האחד ששמחים לספר לו, ולשמוע את דעתו, שמרגישים שהוא יודע להקשיב ולהשתתף, ושבנוכחותו לחיים יש טעם. עכשיו דמיינו שבעצם כולנו כאלה אחד עבור השני, ובהתאם לזה גם מחנכים את ילדינו – שיהיו הכתובת שנותנת את הטעם.
  5. מחנכים אותם להיות מישהו, לא משהו.  
  6. מעגל הנוכחים: העולם כמעגל של מישהואים, כחבורה של נוכחויות המתענגות ומספרות ומתרשמות ומשתעשעות, ובעיקר נפגשות זו עם זו, שהן תכלית עצמן ולא משועבדות לסיפורים אחרים, שבשבילם נברא העולם. ותהליך החינוך, כתהליך ההדרגתי שבו מצרפים את הילד למעגל הנוכחים. אנו רוצים שהוא יהיה כתובת לשיח – מישהו. לא פרויקט אותו צריך לעצב מבחוץ, אלא מי ששמחים לפגוש אותו בשל מבטו הייחודי.
  7. סוד: אני יכול לדמיין איך מעגל נוכחים כזה פוגש כל ילד וילד כמי שהוא, כנשמה, כניגון, ומזמין אותו להצטרף למעגל הנפשות הבוגרות. והוא שוקד בעדינות על הצרוף הזה, לא כפי שהוא שוקד על פרויקט, אלא כפי שהוא שוקד לצרף אורח של קדושה שיודעים שיש בו עוצמה גדולה, ורוצים שיבוא ויביא מברכתו למעגל. ולמעשה ממתינים לו עוד מרחוק, עוד מהיותו תינוק, לרגע שיוכל להביא את חידושו ופריונו. ממתינים ומקשיבים לו, עוקבים לראות מה יצא ממנו, לא במונחים של איזה מסתדרן יצא ממנו, אלא במונחים של איזה סוד חדש הוא יפתח לעולם, סוד אשר יוכל לשזור את חוטי קודשו במעגלי המציאות. ובאיזה התרגשות ממתינים לו…
  8. בן-ייעוד: זה דורש לראות את האדם לא כאובייקט סתמי בעולם דומם, אלא כבן-ייעוד בעולם מדבר. הייעוד הוא הכתובת והנושא של תהליך החינוך. ייעוד שונה מגורל. גורל הוא הדבר של ההתמדה שנישא בגנים ובסביבה, אותו משהו שכופה את האדם, ומצמיד אותו לקרקע. ואילו לאדם יש אפשרות, בכוח חירותו, להפוך גורל לייעוד. זה דורש שיהיה שם מישהו. מישהו שהוא לא רק תבנית נוף מולדתו, דקלום תרבותו, אקסמפלר צפוי מראש, אלא מישהו, מרכז נוכח המסוגל לבחירה. שכאשר פונים אליו הוא משיב ומרגישים שיש שם אכן מישהו.  
  9. המספר: חירות איננה קורת בחלל ריק. האדם לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. הרבה לא תלוי בו. אבל דבר אחד תמיד נכון: האדם יכול לנקוט עמדה כלפי גורלו. לא להיות קורבן שלו, אלא מי שמנהיג אותו, והופך אותו מציווי לברכה. החינוך לא נועד רק להגן על הילד ולציידו בכלים שיהיה לו כוח להתמודד, ונוח לצלוח. הוא נועד לעזור לו לגלות את כוחו להפוך מפלה להצלחה. להעמידו כשותף, סוכן מוסרי, בעל נוכחות, מי שלא רק משחק דמות בסיפורים של אחרים, אלא הוא בעצמו הנו המספר

סגור לתגובות.