אמון

  1. אמון היא המתנה הגדולה ביותר שיכול לתת הורה לילדו. כדי להיווכח בכך די לחשוב על האנשים שבחברתם אנחנו עצמנו מרגישים מחדש את כוחנו, מאמינים לעצמנו, מגלים את העולם כמקום טוב וידידותי העושה לנו מקום בתוכו. בדרך כלל מה שמאפיין את האנשים האלה בשבילנו הוא פשוט שהם מאמינים בנו, ועוד יותר מכך לא מתפתים לחוסר האמונה שלנו בעצמנו. הם רואים אותנו כטובים. וכשאנו מתייאשים מעצמנו הם פשוט צוחקים: "איך אתה יכול להתייאש מעצמך והרי יש בך כל כך הרבה!"  
  2. פעמים רבות אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים וחושדים בהם. זה חלק מתהליך של דמוניזציה. מיחסים להם כל מני כוונות מוזרות, רעות, מצומצמות. בעיקר כוונות זרות – משהו שיש להם ולנו אין. הפחד שולט כאן. וזה יכול להיות נכון גם במפגש עם הילד שלנו עצמנו. פתאום אנו מגלים משהו שעושה אותו זר בשבילנו – משהו שמבהיל אותנו, חושדים שהוא קורץ מחומר יסודי אחר – שאולי החוצפה שלו היא תכונה רעה שצריך לעקר, שהוא משקר, שהוא מן "מוגבל" שכזה, אנוכי, עצלן, או כל דבר אחר שעושה אותו זר ומרוחק.
  3. אימא רואה את ילדה תולש כנפיים לזבוב. זה עשוי להבהיל אותה. היא מוצאת את עצמה מייחסת לו תכונות של "רוע" עקרוני שאם לא תמהר לאלף, יפרצו החוצה וישתלט על נפשו. היא מפחדת, ובעצם מתפתה להאמין לסיפור ה"רע" ואגב כך גם נותנת לו כוח. הילד ירגיש את זה וזה ישפיע עליו – הוא יחוש את הפחד וילמד לחשוב שיש בו משהו רע שעליו לפחד ממנו. הוא יחדל להאמין לעצמו ויאבד את המפתח לחייו.
  4. באותו אופן אפשר לגלות את הילד פתאום "לקוי למידה", "היפר אקטיבי" או כל מני דברים אחרים הכולאים את הילד אל תוך מן "זה", כאילו הוא הדבר ה"זה".
  5. האם שוכחת את אהבתה. מתוך אהבתה תוכל לגלות שילדה הוא טוב מיסודו והרע המקומי שהוא עושה הנו רק "כיסא" לטוב – שלב בדרך להיות יותר טוב. כל נפשו של הילד צמאה לעשות טוב, ואם הוא משחק עכשיו ברובים, או נראה חלש אופי, או מדבר דברי ניבול, או מתנהג בחזירות, או מה שזה לא יהיה, זה לא באמת מה שהוא, אלא אחת מדרכי ההבעה שלו בחיפושו אחר הטוב. ובאמת הוא עצמו הנו קודש, ומסע חייו הוא המסע בעקבות הטוב.
  6. יש פיתוי גדול להכניס את הילד לקופסא, להגדיר אותו, להגיד לו מי הוא. וכל העניין במתן אמון בילד הוא להבין שיש לילד כוח בורא פנימי, כוח בריאות, שאינו תלוי בנו, לעשות טוב. שזה מה שהוא הילד – תנועה אל הטוב. האמון הזה בילד – מבריא, תומך, מחזק, ואין כמוהו לעזור לילד למצוא את המפתח לחייו.
  7. ילד שמרגיש שסומכים עליו, משמע, שיודע שגם אם הוא עושה רע רואים מעבר לרע שהוא עושה, חש ביטחון עקרוני בחיים. האמון בילד אינו האמון שהוא תמיד יעשה טוב, אלא שתמיד הוא רוצה בטוב. ומכאן גם שיש לו כוח לתקן. לא שהוא תמיד יעשה את מה שאנחנו רוצים ואת מה שנראה לנו נכון וטוב, אבל הוא פועל בתום לב להגשים את ייעודו.
  8. ובעצם זה גם תפקידנו כהורים ומחנכים: לתמוך ביכולתו לבחור בטוב. לא להגיד לו מה טוב אלא להכשיר בלבו את היכולת לזהות את הטוב ולפעול להגשמתו. הטוב הזה יכול להיות שונה מן הטוב שלנו. אבל אם אנו מאמינים בו אנו במילא מאמינים בכוח של הטוב שלו. זה דורש כבוד יסודי לילד בתור מי שהוא. וזה דורש לאפשר לו עצמאות ואחריות. לא לגנוב ממנו את מפתח חייו. אם שבר – יש לו כוח לתקן ולאסוף, ולנקות אחריו. להפסיק לראות אותו כחדל אונים, להבין שכוחותיו לא נובעים רק מאתנו, אלא שיש לו חיבור משלו למקור. ולסמוך על החיבור הזה. לא לראות אותו כקרבן, אומלל, מסכן, וכן הלאה, להבין שיש לו יכולת לבחור וכל פעם מחדש להזכיר זאת לעצמו ולו.
  9. בין היתר יש לו כוח לעמוד בפנינו ובפני הטעויות שלנו. ותמיד גם הכוח לרפא ולתת לאחרים. הוא לא יישבר מן ה"גבולות" ששמנו לו. אבל הוא עשוי להיחלש מאוד מכך שאנו מאמינים שהוא לא חזק מספיק לעמוד בפני ה"לא" שלנו. בטח, הוא זקוק לאהבה ולתמיכה שלנו – זה חלק מן האמון שלו – אבל הוא גם זקוק להרגיש את כוחותיו שלו לאהוב ולתמוך.        
  10. לגלות אותו בשבילנו, ולעזור לו לגלות בשבילו שאף פעם הוא לא באמת חסר אונים. הוא לא יצור פסיבי. הוא בעל רצון משלו וכוח לבחור. כל זה הוא חלק מן האמון בילד.      

סגור לתגובות.