בעלות

  1. של מי: של מי הילדים האלה בכלל? של המדינה? של הוריהם? של העולם? של עצמם? אלה לא שאלות תיאורטיות ומשפטיות בלבד. מדובר בעניין שיש לו ממשות מוחשית והשלכות רבות.
  2. מתח: הנה נולד תינוק וכבר יש מתח. הרופאים והאחיות מפעילים סמכות מתוך תחושה שהתינוק, לפחות בהיבט המקצועי, שלהם. הם יקבעו מה יעשה אתו. ואצל האם שני קולות: האחד אומר "שלי, אני אחליט", השני מתמסר לסמכות – "בתחומם הוא – שיחליטו". זו רק תחילת הדרך, ובשנים הבאות תהיינה עוד ועוד הזדמנויות למתח. מומחים אחרים יבואו, ירצו לאבחן בעיות קשב, לקויות למידה, סטיות כאלה או אחרות מן הנורמה. ושני הקולות ימשיכו להישמע: "שלי-שלהם".
  3. לא תמיד לטובה: והבעלות, לא תמיד היא רק אחריות טובה. פעמים רבות היא כבר התניה, הופכת את הילד לתחום שמודדים, ומשווים, ומחפשים בו ללא הרף את היתרון היחסי.
  4. יתרון יחסי: יש באדם משהו המחפש כל הזמן את היתרון היחסי. אם נעצר בפקק במסלול הימני, הוא יביט באיבה במסלול השמאלי המתקדם לפניו. הוא משועבד לדרישה העמוקה להצליח יותר מן השכן. אחרי שקנה מכונית חדשה, יחזור ויחזק את עצמו יסביר לעצמו ולאחרים מדוע בעצם הקנייה הזו הייתה יתרון. הוא ממש מכור ליתרון היחסי: הוא הגיע קודם, הוא תפס יותר, הוא נכנס היכן שהאחר לא נכנס וכן הלאה. כל זה מנחם ומפייס את חוסר בטחונו העצמי, מורה לו שבכל זאת שווה שהגיע לעולם.
  5. הילד שלי: ומכיוון שהאדם מחפש ללא הרף יתרון יחסי לגבי עצמו הוא מחפש זאת גם לגבי הילד שלו. כיוון שהילד בבעלותו הוא בעצם אחד מן הביטויים היותר עמוקים של מי שהוא. הביטו באימא שמתביישת בהתנהגות ילדה. לא עליו היא מצטערת – על עצמה ועל מה שיחשבו עליה ("איזו מן אימא את שיש לך ילד שכזה?"). מתוך כך היא מחפשת יתרון בכל דבר: אם הוא מעל המשקל סימן שהוא בריא, אם הוא מתחת סימן שהוא זריז, אם הוא עומד בגיל צעיר סימן שהא חזק, אם הוא עומד בגיל מאוחר סימן שהוא יהיה גבוה. כל הזמן במדידה, כל הזמן בהשוואה, כל הזמן בהתניה
  6. אהבה על תנאי: לא תמיד ערים לכך שהחיפוש המתמיד הזה אחר היתרון היחסי הוא לא בהכרח ביטוי של אהבה ודאגה. היפוכה של האהבה אינה השנאה אלא האהבה על תנאי. לכאורה אהבה על תנאי, גם אם היא מוגבלת וקטנה ביחס, בכל זאת סוג של אהבה היא – "אוהב אותך (אם תהייה רזה/חכם/חמוד/עדין…)". ובאמת הילד אינו מבין חכמות. בשבילו זה ברור, הוא שומע בעיקר: "לא אוהב אותך אם… (תהיה שמן/טיפש/מכוער/)" הפרטים כבר שוליים. במיוחד מכיוון שברור לו שהוא לא כל הדברים הללו שרוצים שיהיה. בעצמותיו הוא חש שלהיות מי שהוא פירושו לא להצטרך להיות שום דבר אחר. כך שמבחינתו זה ברור: אהבה על תנאי זה אנרגיה של חוסר אהבה.
  7. חרב פיפיות: אם כן, החיפוש אחר היתרון היחסי הוא חרב פיפיות. לכאורה ההורה מחפש רק להיות גאה בילד שלו ("רק חימקה שלי…"), ובשל כך הוא מנסה למצוא את היתרון היחסי, אבל בעצם התנועה הזו היא כבר תנועה ביקורתית הנובעת מחוסר אהבה עצמית (של ההורה). מתחת לחיבוק ישנו כבר החינוק.
  8. העוקץ: וצריך לראות שהעוקץ הוא ב"בעלות". שהרי אותו הורה עצמו, אם במקרה הוא גם מטפל בילדים פגועים, ימצא בתוכו ים של אהבה וסבלנות וללא ביקורת כלל כלפי ילדים מפגרים, ונכים, ופגועים. הוא משוחרר מלחץ הביקורת הפנימית הקשור ל"שלי". אבל במה שנוגע ל"שלו" פתאום אותו פגם הוא בלתי נסבל. ("שהילד שלי ילך עם בגדים שכאלה…")
  9. והאמת: הילדים לא בבעלות הוריהם. כמו כל אדם הם בכלל לא שייכים לסוג הדברים ש"בעלות" רלוונטית לגביהם. הם נוכחיות, אוטונומיות נפשיות, בעלי רצון והתכוונות. יותר נכון לראותם כמתארחים אצל הוריהם. כן, הילדים שייכים לעולם, והם נמצאים באחריות ההורים, אבל הם לא של ההורים. הם של עצמם, של אלוהים אם תרצו. והתנהגותו של ילד, גם אם היא ללא ספק מאוד מושפעת מהוריו ומן החינוך שהקנו לו, בכל זאת זו ההתנהגות שלו, לא של הוריו.
  10. אחריות: וזה עניין חשוב ועמוק: שהילד באחריות ההורה אבל לא בבעלותו. יש צורך לזקק את היחס הנכון, והגבול המדויק, שנוהג במלוא האחריות בלי לבלבל עם בעלות. קשה להבין ולקבל זאת. ישנו אי כבוד עמוק לילד, קושי של ההורה להפריד, להבין שלילד חייו האישיים שלו, ולאפשר לו להיות אוטונומי. והרי תהליך הפרידה הוא האחריות המרכזית של ההורה (פרידה ולא ניתוק).
  11. חינוך: ומתוך כך גם אפשר להבין מחדש את אחריות המחנך, אחריות הנגזרת מאחריות ההורה. זהו ההורה שפונה ומבקש: "אני מוסר בידך את הילד, האם תסכים למלא את מקומי לזמן מה?". והמחנך נענה, כשהוא אוסף אליו את האחריות הישירה לילד. מרגע זה אחריות המחנך היא כלפי הילד, לא כלפי ההורה, ועליו לפעול על פי מיטב הבנתו. הוא לא עושה דברו של ההורה. ואילו ההורה צריך להכריע אם הוא סומך עליו או לא כממלא מקומו ב"אירוח" הילד, ואחר כך לאפשר לו לעבוד.

סגור לתגובות.