הסתרה

  1. הלב הוא מקום – חלקת ארץ שאפשר להיות בה. אין זה רגש מסוים של אהבה שמרגישים לאדם מסוים, אלא אקלים פנימי שמתוכו מתקשרים אל העולם וגם אוהבים מישהו מסוים. זהו מקום של פתיחות ואמון בהוויה, השומר על תחושת החיים כמסע מופלא. מקום שמתוכו השמיים הכחולים, והארץ הירוקה, וליטופה של השמש מורגשים ממש וללא מחיצה כעונג של התקיימות, וריגוש של מפגש. זהו בית.
  2. וכאשר שעריו של המקום הזה נסגרים, והאדם מסולק אל הגלות, הוא מגיע למקום אחר – מקום של בדידות. הבדידות נוצרת מתוך ה"צריך" (אהבה על תנאי). בניסיונו של האדם לחיות את הראוי, להיות מישהו מסוים, הוא מייצר את המחיצות, וסוגר את השערים, ומגיע למקום של בדידות. לכאורה ביקש לעשות לעצמו מקום מתוך תחושה של אין מקום, אבל הדרך שבה פעל להשיג לעצמו, להגן על עצמו, רק עשתה אותו בודד.
  3. הבדידות שונה מן הלבד. הלבד הוא נקודת הייחוד של האדם, מקום הלב שלו, ממנו הוא שופע בצבעיו המיוחדים. וכשאדם מסרב להכיר בלבדותו הייחודית, הוא מוצא את עצמו בתוך הבדידות.
  4. בתוך הבדידות הדברים יוצאים מפרופורציה, דברים של כלום נעשים למפלצות, ודברים גדולים חומקים ונעלמים. שם נולדים כל מני יצורי כלאיים, מחוללים דרמות, ומלחמות, ונוקשויות, הנתקעים במעגלים צרים, מסתכסכים עם עצמם, בולעים אנרגיה, ואין עוזר ואין מושיע.
  5. ואף שתחושת הבדידות מרגישה כמחסור, כמשהו שלא נכנס מספיק (לא מספיק חום, לא מספיק חברים, לא נותנים לו אהבה, לא עושים לו מקום…), עיקרה הוא שדברים לא מצליחים לצאת. בידיו הוא מבודד את עצמו בהנחת מחיצות על פתחי הבעתו/אהבתו. בדידותו היא אובדן פתחי היציאה שלו, אובדן קולו, ובזה עיקרה: לא שדברים לא נכנסים אליו, אלא שהוא לא מצליח להביע. ואת הסתימויות האלה הוא מחולל עם ה"צריך".
  6. ומלכתחילה האדם מרגיש שהוא "צריך" בשל האהבה על תנאי שמתוכה הוא מזהה את עצמו כרע. מכיוון שהוא רע הוא צריך להתנהג בצורה כזו ולא אחרת, הוא לא יכול להרשות לעצמו פשוט להיות הוא, הוא חייב לעשות כך, להנהיג עצמו בתבונה, להיות כזה. וכל "צריך"  כזה סותם, אפילו אם זה רק – "צריך לאהוב".
  7. מכאן שעיקר אהבתו של האדם נובעת מתחושת חירותו. וחירותו, במובן עמוק, יונקת מלבדותו. והאומץ להיות טוב, אם כן, הוא האומץ להשפיע, לשפוע, להפריע, בלי פחד לקלקל. כי "אם אני טוב טובה גם השפעתי". שוב אינו חושד בעצמו וכוונותיו, הוא פשוט מסכים להיות מבוע של הבעה, צינור של דיבור, הזורם ממי שהוא אל תוך העולם,  ללא סייג, ללא התניה, ללא כאילו.
  8. והילד שאירע לו אירוע קשה – ההסתרה עושה אותו רע לעצמו. מרחיקה אותו מן הלב, דורשת ממנו ללא הרף להיות "רגיל", להאמין ש"הכול בסדר". והצריך הזה מייצר בדידות והבדידות יוצרת מפלצות. והמפלצות מתרבות ומתחזקות. כך שנכון לומר שעיקר הטראומה הוא לא במה שאירע, אלא בהסתרה שבאה בעקבות זה. ההסתרה היא הקליפה הנוקשה הנוצקת סביב האירוע שקרה, ונותרת קשוחה הרבה אחרי שהאירוע נמוג ונעלם (כי האירוע, כמו כל דבר חי, הוא חומר אורגאני מתכלה מעצמו, והקליפה היא חומר מת).
  9. ההסתרה היא הטראומה היסודית של הנפש. (הבדידות היא הטראומה היסודית של הנפש). הטראומה היסודית של התרבות. ההסתרה, לא מה שאירע, והיא קיימת גם כשלא אירע דבר לכאורה (כשעל פניו אין אפילו מה להסתיר). כי תמיד יש מה להסתיר. ומטעם זה האדם בודד – לא כי הוא לבד, אלא כי הוא צריך להסתיר – למנוע מדברים לצאת. ובצורה זו או אחרת הדבר אותו הוא צריך להסתיר זה תמיד שהוא רע. 
  10. ההסתרה, אגב, לא חייבת להיות ביטוי של דיכוי והכחשה – עניינים דרמטיים ש"אסור לדבר עליהם", היא יכולה להיות גם במערך מאוד פשוט של אי-דיבור. אף אחד לא מעניש, לא לוחץ בעניין, יש רק מקובלה פשוטה: לא מדברים על זה, מידה של נורמאליות שמטה את הדיבור לכיוון אחר.
  11. בכוחו של היושר לרפא. היושר הוא הנכונות והאפשרות להביע. מידה מוסרית המתעקשת מתוך לב הייחודיות, לא לשים מחיצות, ולא להסתיר. עם היושר באה האמונה שיש לאדם מקום ויש מקום לכל מה שיש בו. יש מקום – משמע אפשר לבטא אותו – כי כך הוא האדם לא רק נח במקום, אלא תנועת שיח והבעה, ובלי זה הוא כלום. ואף על פי ש"משיח" בא מלשון "משיחה בשמן", אפשר לראות כאן את מי שבא להשיח, ושזה מה שהוא עושה בתור משיח – מזרים את השיח, ובמקום שיש דיבור שם יש גאולה.
  12. ויש עוד עניין בדיבור – לא רק שהוא הבעה והזרמה במובן של שחרור לחצים, אלא שכשהוא דיבור של יושר הוא גם קורא לדברים בשמם הנכון, והקריאה לדברים בשם הנכון לא מותירה אותם במקום שבו נותרו תקועים עד עכשיו. הקריאה בשם פותחת שער של זרימה, מאפשר למפלצות, לזרויות, לניכורים, לקבל מחדש את גודלם הביתי. וכך גם המשיח בתור מזרים-שיח, באמת שלו, פותח שערים. וכל אחד ביחס לחברו יכול להיות משיח – מזרים-שיח, ובהקשבתו לתמוך בפתיחת השערים ולאפשר לרעהו להגיע בחזרה אל לבו.

סגור לתגובות.