זהו בלבול גדול שאנו מחפשים מקום בעולם במונחים של היותנו נאהבים ולא במונחים של היותנו אוהבים. ואמנם לא בלבול מקרי, שהרי כילדים זה אכן האופן שבו נעשה לנו מקום בעולם. אבל הנה בגרנו וכעת זה הפוך – תחושת האין-מקום היא לא ביטוי לעובדה שלא זכינו (ואיננו זוכים) במספיק אהבה, אלא לכך שאנו מאמינים שאסור לנו לאהוב.
זה אומר שאנו מנסים לייצר לעצמנו מקום בעולם כאקט הישרדותי (על ידי זה שאנו מפנים אחרים ממרחב נתון) ולא כאקט יצירתי (המסוגל ליצר מקום בעצם אהבתו). אנו מנסים ליצור לעצמנו מקום בתוך המרחב ההישרדותי (שבו אהבה היא מותרות) ולא מזהים שמלכתחילה יש לנו מקום במציאות, שכן זהו טבעה היצירתי.
דוגמא למקום שנוצר באופן יצירתי – מוסיקה. בראשית הזמנים כשהיצור החי התחיל רק לשמוע, גם הרעשים הגדולים ביותר היו עבורו רחש זעיר שבזעירים, עניין בלתי מורגש כמעט שהצריך הרבה רגישות ואינטואיציה כדי בכלל להכיר בקיומו. והנה הדבר הזעיר והחלש הזה הלך וגדל ברבות השנים והיה לעולם הקולי – מציאות עצומת ממדים שאדם יכול לבלות בה את כל חייו. באופן מטפורי הוא נכנס לתוך נקודה הזעירה הזו שהייתה בראשית השמיעה והגדיל אותה לאין שיעור. אין כאן בעיה של חוסר מקום וחוסר בחלל. בין כל שתי נקודות, צפופות ככל שתהיינה, עדיין יש מרחב גדול לאינסוף.
ומה יכול לפתוח את המרחב האינסופי בין שתי נקודות ולעזור בהתגלותו? ומה הוא המרחב הזה בעצמו? אהבה.
אני יודע, זה נשמע כמובן מאליו, התפרצות לדלת פתוחה – מותר לאהוב. אף אחד לא אמר שאסור. ולראייה, כל אותם סיפורים ושירים וסרטים שעוסקים כל כך הרבה באהבה. ובכל זאת, ייתכן שכל זה הוא רק דרך מתוחכמת שמסתכמת בסופו של יום לאחד האיסורים הגדולים של התרבות – אסור לאהוב.
אסור לאהוב, אסור להשתוקק, אסור להביע רצון. הס, כבה עוצמה, הנמך פרופיל. אם אתה רוצה לאהוב, בקש רשות. אם תתנהג יפה אולי יתנו לך. ובכל מקרה, רק שתדע, הסכנה גדולה. החיים עצמם נושאים אתם מוות. וככל שאתה משתוקק יותר, כך הסכנה גדולה יותר.
אהבה וחירות מזווגים זה לזה. אנחנו אוהבים את האנשים שמעניקים לנו חירות, ומתוך מקומות של חירות אנחנו מגלים את אהבתנו. אבל את החירות אנחנו לא באמת קונים מאנשים אחרים, היא שלנו מלכתחילה. מה שאפשר לעשות עם החירות הוא דווקא הפוך: אפשר "למכור" אותה, לוותר עליה, לשכוח אותה, לא לקחת אחריות עליה.
וכשאנו שוכחים, אנחנו מתחילים להאמין שכדי לאהוב עלינו לבקש רשות. אנחנו מבקשים רשות על הזכות הגדולה ביותר שלנו, ומאמצים לשם כך סיפורים שונים שמספרים לנו את התנאים לקבלת הרשות. למשל – אם היא תאהב אותי אוכל לאהוב אותה. "סליחה, את מרשה לי לאהוב אותך?"
הנה הבלבול. הלכנו לקומה שנייה. דימינו שה"חומר" שאנו זקוקים לו הוא האהבה של אנשים אחרים, אבל בעצם האהבה של אנשים אחרים היא רק הרשות והתנאי שחשבנו שבלעדיו אי אפשר לנו לאהוב, שהוא הדבר החשוב לנו באמת. (לא רק לאהוב אישה או גבר – לאהוב עולם, לאהוב חיים, לאהוב הכל, את כל מה שרצוננו פוגש, והממשות מביאה).
אבל הנה אנחנו יכולים לחזור לבגרותנו, לאסוף מחדש את חירותנו ולמצוא שיש לנו מקום בעולם מעצם זה שאנו מסכימים לעצמנו לפגוש, להרגיש, להרגיש הכול וללא תנאי, בחירות מלאה ובאהבה גדולה. ואהבה היא הליכה, היא פתיחת יד, היא נתינה. היא לא אגירה ושמירה וקשירה. היא החירות הגדולה ביותר של האדם וכולה נתונה בידיו.
ואם איננו רואים שכך זה משום שכל כך נחלשנו מרוב איסור, עד שהתחלנו לחפש את קיומנו (מקומנו) בתוך סיפורים של אחרים. הסיפורים מעניקים לנו תחושת קיום, מיצרים נוסחאות של אהבה בטוחה, כזו שניתן לאגור במתינות ולחוש כאילו אנו קיימים, אבל בו בזמן הם ממשיכים לנוון את הרצון, ולהחליש את עבודת החירות.
הפריצה החוצה מן המעגל קשורה בשינוי כיוון, במקום להמתין שיאהבו, להמתין לאישור, לנסות לאגור כל מידה של אהבה, כל סימן לחיבה, במקום כל זאת – לנקוט עמדה ולצאת לדרך – לאהוב. לאהוב ללא תנאי. אהבה עצמית איננה התהליך שבו האדם מיצר את עצמו כמושא לאהבתו, אלא ביטוי פשוט לכך שאדם מנער מעצמו כל תנאי ומסכים לאהוב.
