1. ההבחנה בין מרחב הישרדות למרחב יצירה איננה נוגעת רק להבחנה בין מרחבים פיסיים אלא במכלולים הווייתיים הכוללים בתוכם את הפיסי, הנפשי, החברתי, הרוחני הכול ביחד. כל זה נרקם  לכדי אקלים מובחן: אקלים הישרדותי מבטא עמדה מסוימת לחיים, אקלים יצירתי עמדה אחרת. אף על פי שמשתמשים באותן מילים בשני המרחבים, באמת אלה שתי שפות שונות, שקשה לתרגם ביניהן, והדבר מרבה בלבול.
2. מתוך המרחב ההישרדותי החיים נראים כעול, משימה שצריך להצליח בה, מאבק כנגד מציאות מאיימת שבאמת לא רוצה בקיומנו, ופועלת להכשילנו. כמו שקבע מרפי: אם נופלת לך פרוסה עם ריבה על השטיח, הסיכוי שהיא תיפול על צד הריבה גדל ככל שהשטיח יקר יותר. המרחב ההישרדותי מביא עמו תחושה עקרונית של לחץ, דחיפות, עשייה עסקנית, רעש, וקוצר נשימה. על רקע זה גם עולה הצורך להתכונן לחיים, לצאת אליהם מוגנים, להצטייד בכלים, להיות חזקים, וכל הזמן להשגיח, לחשוד, להתגונן – לעולם אין לדעת מאין תפתח הרעה.  
3. התפיסה ההישרדותית נראית ריאלית, בוגרת, אחראית, ולא תמיד אנו ערים לכך שהיא עוד סיפור (לגיטימי) שאנו מספרים על החיים – בחירה שאנו עושים – ובשום אופן לא הסיפור הבלעדי או חזות המציאות ה"אמיתית". למעשה, כמו שאני רואה את זה, זו בחירה של הימנעות מאחריות. מקום שבו אנו מעדיפים להיות קורבנות של מציאות שרירה ש"היא עושה", מאשר להגיד כן לחיים. ויש על זה עוד הרבה מה לומר, אבל בהמשך.
4. מתוך המרחב היצירתי החיים נראים כהרפתקה, קשיים נתפסים כאתגר, וישנה תחושת בטחון בסיסי שהעולם הוא לטובתנו. העולם לא הביא אותנו כל הדרך עד לכאן רק כדי לצחוק עלינו ולהכחיד אותנו – המציאות רוצה בנו. עובדה, אנחנו כאן. ואנחנו לא כאן משום שהתחכמנו למציאות, אלא מכיוון שהיא יצרה אותנו, ובאופן יסודי ועמוק ממשיכה להזין ולהנשים אותנו מדי רגע ברגע. זה באמת פלא. ומה שפלא כאן הוא לא רק שאנו מתקיימים, מחזיקים מעמד, אלא זה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, פועלים, ערים, חיים, בקיצור: נוכחים.
5. קיום ונוכחות זה לא אותו הדבר. אבנים קיימות, בני אדם נוכחים. זה אומר שהם פתוחים לכל קשת הצבעים והריחות והטעמים, שהעולם עבורם הוא לא רק משהו שצריך להסתדר בתוכו – לא רק מן מרחב שצריך לתפוס בו מקום, אלא משהו חי, ערני, תוסס, שאפשר לחוות אותו, ליצור אתו, להשתעשע עמו. בני אדם לא רק קיימים – העולם קורה להם. 
6. בפרט חשוב לי להאיר את תשומת הלב לכך שבתפיסת עולם הרואה את החיים כהישרדות אין מקום לערכים, אין מקום לחינוך, ואין מקום לאדם. במרחב הישרדותי אין מקום לכל מה שעושה את האדם לאדם – לאנושי. וכל מה שאנחנו יכולים להתכוון בחינוך מתחיל במקום שבו מכירים באדם כנוכח, כבן-ייעוד, כמישהו, ומסביב לזה מחנכים. בלי זה אנחנו יכולים כבר באותה המידה לסגור את העסק עכשיו. למה לטרוח? רק בשביל להחזיק מעמד עוד כמה שנים? שיהיה עוד סטטיסטי בסטטיסטיקה של אוכלוסיית העולם? כדי להצליח להשיג עוד איזה אושר גנוב? לנצח עוד מישהו, ולהיות יותר מוצלח מעוד אנשים? 
7. ומעניין שדווקא עם ילדים יש לנו נטייה לחשוב במונחים של המרחב ההישרדותי: אנחנו מפחדים עליהם יותר מאשר על עצמנו, מנקזים לשם הרבה דאגה, ומחשבת "הסתדרות". מה שלגבי עצמנו כבר למדנו לשחרר, אנו שבים ואוחזים לגבי הילדים.  
8. וכך, באופן לא מודע, אנחנו נוטים ליצר עבור ילדים מרחבים הישרדותיים. למרות שבאמת אין כל צורך בכך. בתי הספר, בתור דוגמא, חיים ומתקיימים על אלמנט של לחץ שאין לו שום קשר למציאות. אבל אף אחד לא מעז להסיר את הלחץ. אדרבא ככל שיש פחות סיבה אמיתית ללחץ כך המערכת כולה נרתמת ליצר יותר לחץ מלאכותי בדמות מבחנים, איומים, הפחדות, אילוצים מלאכותיים. כשהילדים האלה גדלים הם משכפלים את הדבר הזה – הפחד רודה בהם.
9. למרות שאני מאמין שישנה כאן הכרעה מוסרית שהיא מעבר לכל תרוץ, בכל זאת אני יכול להביא מספר נימוקים "חיצוניים" להעדפה של המרחב היצירתי: א. אפילו נניח שבאמת העולם הזה הוא קשה, שרק החזקים שורדים בו וכן הלאה. האם זה לא מצדיק שנאפשר לילדינו את ילדותם המאושרת, ניתן להם הזדמנות ליהנות מן החיים לפני שהם מתחילים לסבול? ב. ואם יש סיכוי שהעולם הוא לא רק קשה, האם לא כדאי לחנך במרחב יצירתי מתוך תקווה שבדמות מרחב זה גם ייצרו הילדים את העולם העתידי?
10. בכל הזדמנות שבה אדם עומד בפני הכרעה בין עמדה יצירתית לעמדה הישרדותית, שיבין שהוא אכן יכול לבחור. שההישרדות היא לא האופציה היחידה, ושאם הוא בחר בהישרדות, שידע שזו בחירה שלו, והדבר לא נכפה עליו מתוקף הריאליה.
11. את החיים צריך לצלוח בשלום, אומרת התפיסה ההישרדותית. צחוק הגורל הוא שלמרות כל המאבק, אין איש ששורד את החיים. כולם מתים בסוף. ואף על פי שנראה שעובדת המוות היא הסיבה העיקרית לכך שאנו נתקעים בתוך המרחב ההישרדותי, אני חושב שאנו נתקעים דווקא משום שאנחנו מסרבים להכיר בו כבן ברית ראוי. לכן יש כל כך הרבה חכמה בעיניי בכך שקורצ'אק תבע שלוש זכיות לילד, והזכות הראשונה היא זכותו למות.
12. מרחב הישרדות מונע על ידי הפחד. מרחב יצירה מונע על ידי השחוק. השחוק והפחד לא הולכים ביחד. אומץ הלב: לא להתגבר על הפחד, אלא להמיר אותו  בשחוק. הגבורה היא לא בזה שאדם מצליח להחזיק מעמד במרחב הישרדותי, אלא שהוא מסכים ליצור.        

כל העולם כולו גשר צר מאוד: