)

1. האופן המכאני שבו התרגלנו לחשוב על העולם, גם לימד אותנו לזהות את עצמנו כגורם סיבתי – מנוע לייצורם של תוצאות. מן המקום הזה נגזרת אחריות מסוג מסוים, ואשמה מסוימת.
2. והנה, חלק בלתי נפרד מאשליית השליטה, הוא התפתחות ה"חטא הקדמון" – אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בלב כל אדם, העושה אותו אשם תמיד, וקודם לכל עניין. לא מדובר בחטא זה או אחר אלא בחטא, בה הידיעה. לא חטא הקשור לתוצאה מסוימת שהוחמצה, אלא בחטא הקשור בעצם מחשבת התוצאתיות. הצד השני של האחיזה הסימביוטית בתוצאה.
3. תחושת האשמה המקומית, אבל עוד יותר מכך אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בשורש האדם, היא גורם רב עוצמה בהתנהגות האדם. בפרט היא הופכת לצורך המתמיד לרצות את האלים כדי לזכות מהם במחילה. אבל באמת אין שום דרך לרצות את האלים. כל כמה שיעניש את עצמו, יעבוד קשה, יתייסר, ישפיל את עצמו, לעולם זה לא יספיק, תמיד יהיה שם החשד שמעשיו אינם שלמים, וכוונותיו אינן טהורות, מה שהופך את כל מעשיו לסוג של רמייה ורק מעמיק את עובדת אשמתו. מוטב יודה – הוא אשם, ושום דבר בעולם לא יעשהו ראוי.
4. הוא אשם כי הוא מרגיש אשם. זאת העובדה. ואיזה הבדל יש בין להרגיש אשם לבין להיות אשם? מה היא אשמה ללא תחושת אשמה? אבל בדרך כלל כשאדם מרגיש אשמה, מיד הוא מגיב בדחיית אשמה, מתגונן ומתנגד. ובעצם תחושת האשמה, יותר מכל היא ההתנגדות לאשמה. שייכת היא עדיין לעולמה של אשליית השליטה, המתעקשת ליצור עולם בדמות חוסר רצונה להשתנות.  
5. מבחינה אנרגטית אשמה היא דבר מאוד מסוים השייך לעולם ההתמכרות הסימביוטית. היא היסחפות בתוך ערפל שמסרב לקחת אחריות, שחותר אחר כל מני טכניקות הימנעות, ומנגנונים של קיצורי דרך ושל אי התייצבות. היא בריחה וצורה של הסתתרות. סירובו של האדם לקבל את מלאות החיים, שהרי לא מגיע לו לחיות (לא מגיע לו לשמוח, להיות שייך, לקבל). לכאורה זהו סיפור עצוב ומקומם על ילד מסכן שנעשה קורבן לאשמה ונאלץ לרצות כדי שירשו לו ויעשו לו מקום, אבל כיוון שאנחנו בוגרים, האשמה היא בעצם בחירה של היעדרות, חלק מן המעגל הדוחה את האחריות ומעכב את הבגרות. והאחריות במקרה הזה, האחריות של החרטה והרצון לתקן, איננה האחריות של השולט והמצווה המבקש לסדר את האלים, אלא האחריות של הפיוס, והנוכחות, של מי שיודע שעליו ללמוד לומר אני בכל מצב ובכל עניין.
6. ואף על פי כן המחילה מגיעה. לא בגלל מעשיו, לא בגלל צדיקותו, לא בגלל כפרתו, אלא למרות כל אלה. למרות ולא בגלל. לא בגלל שאינו חוטא ונמצא ראוי, אלא למרות שהוא בלתי ניתן למחילה. וזו מחילה ללא תנאי שאינה קשורה בשום מעשה של ריצוי. האדם לא יכול להיות הסיבה שהמחילה היא התוצאה שלה. אבל כשהוא מבין את זה, כשהוא מכיר שהוא לא רק סיבה, כי אז הוא לומד לבקש ומסכים לקבל. 
7. אין שום דבר שיעשה אותו ראוי למחילה, הרי אמרתי והדגשתי, זו נקודה בלתי ניתנת למחילה, ובכל זאת המחילה מגיעה כשהוא לומד לבקש. אבל מי שאינו יודע לבקש, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול להציל אותו. אולי משום כך לפעמים החיים קשים כל כך – כדי לעודד את האדם להגיע למקום של בקשה. (שמהיותו בן חירות, ללא בקשה, לא תוכל להגיע ישועה).
8. הבקשה, כמו כל דיבור, איננה הסיבה למחילה, הכפתור המניע את התוצאה. אלא היא הפניה שבעצם קיומה כבר נפתח האדם לעולם המחילה. וכשם שלפני כן הייתה תחושת האשמה מלווה בחיץ שהפריד בינו לבין העולם, ועשה אותו בגלות תמיד, כך הפניה (הבקשה, ההודאה באשמה, החרטה) היא הורדת החיץ והאיחוד מחדש אל תוך העולם האנושי והביתי. אכן, המחילה היא חזרה הביתה. קבלתם מחדש של כל אותם חלקי ניכור העושים את העולם לגלות. היא מלווה בפרץ של חיות – האדם שב ונשטף באותו זרם של אנרגיות מזינות שלפני כן היו חסומות בפניו.
9. המחילה היא התשובה שהאדם בעצם קיומו הוא השאלה שלה. ועם המחילה באה האהבה. כך ולא להפך: לא – אני מקבל מחילה כיוון שאני אוהב, אלא כיוון שקיבלתי מחילה אני מסוגל לאהוב. וכעומק המחילה כך עומק האהבה. על כן בעלי תשובה עומדים היכן שצדיקים גמורים אינם עומדים.
10. המחילה הזו היא ללא תנאי, ואינה מעוגנת בעולם הסיבתי. היא איננה דבר שאני מקבל מן האחר אלא דרך האחר, ומקורה הוא אלוהי, בכל אחד ממופעיה. היא נמצאת שם כאשר האדם לומד לעבור מהעולם המכאני הנוצר באשליית שליטתו, לעולם הדיבורי, הנוצר בהסכמת נוכחותו.
11. ובמקום הזה אנו עשויים לגלות את אחריות האדם במובן חדש ואחר ממה שהתרגלנו לראות אותו כאשמים. שהרי האדם כבן-חירות הוא אכן גם בן-אחריות, אבל באופן אחר, לא באופן סיבתי, אלא באופן חומל, באופן משפיע, באופן אוהב. זו אחריות מדויקת שאינה הולכת לאיבוד בתוך עודף אחריות, שהיא צורה של חוסר אחריות. זו האחריות של הבגרות, המותירה מקום לאחר ומסכימה לפגוש אותו בידיים בפתוחות.