אקלים תרבותי: באיזה עולם גדלים הילדים שלנו? אין זו רק שאלה של האבזור הפיסי של סביבתם, אלא בעיקר של האקלים הרוחני-פסיכולוגי המקיף אותם – האווירה התרבותית שבה אנחנו עצמנו גדלים ומייצרים בהרגלי החיים שלנו.
שני עולמות: לצורך העניין אני רוצה להבחין בין שני עולמות: העולם ההישרדותי והעולם האמוני. לכל עולם הנחות מוצא, צורת הסתכלות, ואופן נוכחות משלו. אלה מגדירים את החוויה של חיים בעולם – איך זה לחיות.
עולם הישרדותי: להתעורר בבוקר לתחושת דחק עקרונית. יש דברים שצריך לעשות ואני כאן לעשותם. קיומי אינו בזכות עצמו אלא נחשב לראוי במידה ואני עומד במטלות. צריך לעשות משהו. לדאוג, בעיקר. התירוצים: כי אם אני לא אדאג איש לא ידאג. האדם לעמל יולד. המזל הרע מחכה מעבר לפינה לכל מי שאינו נזהר. אם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש אלא אם כן אצליח להתכונן אליו מראש ולהתחכם לו. העולם הוא מלחמת הישרדות. החזקים מנצחים. החוקים מנצחים. אין מקום לבטלנים. אדם צריך לקדם את עצמו. שום דבר לא מגיע בחינם. למה שאקבל משהו אם לא עבדתי בתמורה?
הלב הדואב: כל אלה הם תירוצים והסברים שלאחר מעשה, ובאמת כל זה צומח מחוויית יסוד אחת: אני כמו שאני איני ראוי. יש בי איזו נקודת רוע עקרונית, סודית, זרה, מאיימת, ועל כן בצדק העולם מבקש להכחידני. זו הפנמה של ערך חוסר הערך. למי שאין ערך גם אין מקום בעולם, וכל ניסיון שלו לעשות לעצמו מקום בעולם, הוא חש אותו כניסיון לקחני לקבל את מה שבלב ליבו הוא יודע שבעצם לא מגיע לו. המשוואה פשוטה: אם הוא חסר ערך, למה שהעולם יהיה לטובתו? וכנגד תחושה זו, יותר מאשר כנגד אנשים אחרים, הוא נאבק כל חייו. להוכיח להצדיק שמגיע לו. שיש לו זכות קיום. אין לו. הוא בעצמו מוכיח זאת.
תגובה הישרדותית: אחת מן התגובות האופייניות לתחושת הדחק הוא ה"מגיע לי", וכל סוגי ה"מה יצא לי מזה", והנהנתנות שנראים כמנוגדים לחוויית "האדם לעמל יולד", אבל בעצם הם חלק בלתי נפרד מן הסיפור. הם מנסים לפלס לעצמם מקום בתוך עולם שממשיכים לראותו באופן יסודי כעולם הישרדותי. זה לא יעזור. בעולם הישרדותי לא יכול להיות מקום לאדם בתור בן אנוש נוכח. ו"עשיית המקום" הופכת ל"לקחנות". העולם כמחנה ריכוז גדול. מקום שצריך להסתדר.
שליטה: כדי לדחות את ההתמודדות עם תחושת חוסר הערך המנבאת את העתיד הקטלני, נאחז האדם בשליטה. מנסה לסדר, לארגן, לאחוז – לרדוף, לחטוף, להשיג. על הערך הפנימי שאין לו הוא מחפה בערכים חיצוניים: הוא שואל לגבי כל דבר מה התועלת שלו, מה התפוקה שלו, מה זה "נותן". כל אלה תחליפים של ערך פנימי. דברים שלעולם לא ישביעו באמת. ניסיון לקחת את תנועת החיים ולהפוך אותה לנכסי ביטחון. זהו מפגש רזה עם המציאות המוציא ממנה את כל טעמה. יש האוגרים כך חוויות רוחניות, ניסיונות חיים, "שיעורים", ואת כל אלה שמים כתעודות הצדקה שאמורות לאשר את מה שאין לאדם את האומץ להיות נוכח. תחליפים שמבקשים לעשות מקום לאדם למרות תחושת חוסר הערך.
פסיביות: ואף על פי שנראה ששליטה ודאגה הם דברים אקטיביים – הם בטח עושים הרבה רעש – בעצם, הם דברים פסיביים, חלק מתחושת ניתוק המבשרת לאדם שהוא קורבן של הנסיבות, בן-גורל. תחושת חוסר אונים מול עולם טיטן שחוקיו הוחלטו על ידי אחרים. כל מה שנותר לאדם הוא לנסות לשחק טוב. בשביל מה? יותר פשוט היה אם היה זונח את המשחק שבכל מקרה הוא עתיד להפסיד בו. לזנוח לטובת מה? מה יש שם בחוץ?
גידול ילדים: לגדל ילדים בעולם הישרדותי: להיות עסוק ב"ניפוחם" המתמיד, בעיצובם, בהפיכתם לעמידים. בעיקר לדאוג, לא לסמוך. לפחד מן השלב הבא. לא לראות את ערכם הפנימי ולרצות להלביש אותם בערכים חיצוניים. לדאוג שמא לא יסתדרו, לדחוף אותם להצליח חיצונית, להתחרות, להחזיק מעמד. לרצות שיפיקו דברים, שלא יבטלו את זמנם, שיקדמו את עצמם, שיהיו מועילים לעצמם. וכמובן יש לכך את מערך ההצדקות שלו: זה לטובתם. כי ככה העולם. כי אולי אני בתור הורה הייתי רוצה אחרת אבל אני חייב לצייד אותו בכלים כדי שיוכל לעשות את מה שהוא רוצה, להסתגל לעולם האמיתי כמו שהוא.
להסתגל: "להסתגל לעולם האמיתי" זה בדיוק חלק מן הפסיביות שדיברתי עליה למעלה. זו התחושה שהעולם הוא בגדר נתון ואני צריך להסתדר בתוכו. תחושת קורבנות עקרונית. החיים כמשימה – להצליח לחצות אותם בשלום. אדם לא חי סתם כך, הוא חי כדי. וזה מה שעובר לילדים. מבחינה זו המערך הבית ספרי הוא ההגשמה הברורה ביותר של עולם זה: המעבר מכיתה לכיתה, המבחנים, ההתקדמות, האגירה, שיעורי הבית, כל אלה טוענים באלף קולות שהטעם לחיים הוא במה שמשיגים.
חרדת הריקנות: הפחד שמא הילדים שלנו הם ריקים, ואם לא נמלא אותם הם יישארו כאלה. זה שיקוף לתחושה שלנו שאנו ריקים, הד לתחושת חוסר הערך. כמובן שהעיסוק המתמיד בערכים חיצוניים הוא בדיוק מה שמרוקן את הערך הפנימי. איזו מן אובססיה בהתאם למלא את הילד. אובססיה שהמסר העיקרי שלה הוא של חוסר אמון במלאותו. ומכאן למעגל המפרנס את עצמו: המרדף אחר ערך חיצוני (הצלחה במבחן) שדוחה את ההתמודדות עם חוסר הערך הפנימי, ויוצרת התמכרות לעוד ערכים חיצוניים. יש קשר ישיר בין התרבות הבית ספרית לתרבות הצרכנית. אין הבדל בין ציון במבחן לבין מקרר משובח. ושוב, ההתמכרות אינה בדבר אלא בקשר השקרי עם הדבר.
ריפוד יתר: ומצד שני וכהשלמה לכך הרצון לעטוף אותם, להגן עליהם, שיהיה להם נוח, שלא יסבלו, שלא יכאבו שלא יפגעו כאילו שזה כל מה שיש באדם. לא לראות שיש יותר באדם מאשר שלא ייפגע.
אמונה היא הליכה. להסכים להיות חלק מהשתנות. לא רק דבר מה שהאדם מזיז מפה לשם על פי החלטותיו, אלא חלק מתנועה רחבה של התפתחות יוצרת שאין הוא שולט בה אבל יש לו קול בתוכה. ההשתנות הזו מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן. לגדל ילד בעולם של אמונה זה לעזור לילד לראות את עצמו כחלק מתהליך התעוררותה של המציאות. מישהו שותף, חלק ממעגל הנוכחים, מספר בזכות עצמו, אדם ראוי וטוב. זה דורש להכיר בערכו הפנימי – באותו מנוע פנימי של הילד ובכוחו לנווט את דרכו בעולם מתחדש. וזה דורש להאמין בטוב היסודי ממנו הוא בא. טוב שהוא אחר ממה שאנו כהורים יכולים לתכנן עבורו. ממילא זה אומר פחות דגש על "תוצאות" ויותר חיים בתוך העולם.
ילד זקוק להורים שמסתכלים למעלה. וזקוק להורים שסומכים על כוחו לתקן. הוא ממש צמא לאקלים "רוחני" שלא מסתכם בשאלת ההישרדות, אחרת הוא קמל וניצוץ החיים שלו אובד. הוא זקק שיאפשרו לו לבחור והוא זקוק לחוש את התשובתיות העקרונית של העולם. משמע שהעולם הוא לא רק סט של חוקים קשיחים, אלא שיש לו פן אישי, פואטי, ומתקשר. זהו המצע הבריא בשבילו לגדול בתוכו. הוא חש אותו כמלאות התומכת אותו ומפרנסת אותו, כשיח שקודם לכל שיח. הוא חי בעולם לא-סתמי וחייו הם לא סתמים. הם חיי יחוד. העולם מתכופף אליו להגשים את משאלותיו. מתוך כך אפשרית האינטימיות, השייכות, והתנועה היוצרת.
מעגל הנוכחים: כל זה עוזר לו לראות את עצמו כבן נוכחות. מחזיר לו את האמונה שלו לעצמו, בעצמו. האמונה במילים שלו, בהרגשות שלו, במקום שלו, בקול שלו. בכך שמותר לו להתבטא, שיש לו קול ויש מקום לקול. (כיצירה, כביטוי אישי ספונטאני, כתנועה אותנטית). הוא אינו שם תריס בפני האותות הבאים אליו. לומד את דיבורו של העולם אליו וסומך עליו. יש לו, כחלק מהיותו אנושי, את הכוח להבין את העולם. זה לא קשור למה שאנשים אחרים מסבירים. זה קשור לתחושת יסוד שהעולם דובר בשפה שלו. השפה הזו היא שפה פואטית, אישית, מדברת ללב. כמובן, יש לזה קשר עמוק לתחושה שהוא טוב. שגם אם הוא מתנהג לפעמים ברע, הרי זה חלק מחיפושו אחר הטוב. זה חלק מן האינטימיות שלו עם עצמו. הוא לא רואה עצמו כזר. הוא לא חושד בעצמו, הוא מאמין לעצמו ולכוונותיו הטובות. באופן זה הוא מסכים להיות גורם משפיע בעולם. חוט שזור בהתפתחותו היוצרת. כשם שהוא חש שהעולם משיב לו ומברך אותו, כך הוא חש שהוא מסוגל לברך את העולם. אי אפשר להגזים בערכה של התחושה הזו של האדם ביכולתו לתת. כן, שורש האמונה הוא באמון של האדם בשייכותו לעולמו.
