הפדגוגיה כפי שאנו מכירים אותה היום מבוססת על הנחלה של ידע. הרבה מהידע הזה לא עדכני או לא רלוונטי, ואם הוא עדכני ורלוונטי לא ברור עד כמה הוא יהיה כזה בעוד עשרים שנה. האומנם זה המיטב שאנחנו יכולים לעשות למען ילדינו (בהנחה שאנו רוצים "להכין אותם לחיים")? והשאלה עוד מתחדדת על רקע האינטרנט (רֵיב-גוגל) המשנה את עצם הגדרתו של הידע.
איני מטיל ספק בכוונות הטובות של מעבירי הידע, אני רק חושב שהם נפלו קורבן למה שאני מכנה "המלכוד הבסיסי של ההוראה". אפשר לצורך העניין לדמיין מדען שבתהליך מחקר מורכב ומתמשך הגיע לתובנות אותן הוא מנסח בדמות מסקנות-ידע. כעת, בהתלהבות רבה, הוא רוצה להנחיל אותן לאחרים. הוא מחמיץ את העובדה שהדרך שבה הוא הגיע לגילויים אלה (השאלות שהעסיקו אותו, המוטיבציות שהפעילו אותו, ההליכות לאיבוד בדרך), היא חלק בלתי נפרד מתוכנם. הוא הצליח ליצור סדר מתוך הכאוס בתהליך אישי, אבל כעת הוא משליך את הכאוס ואת ה"אישי", ודבק במסקנות, אותן הוא מבקש להכניס מוכנות לראשם של הילדים. כוונתו טובה, הוא רוצה לקצר עבורם תהליכים, לחסוך מהם את התוהו, להעמיד אותם על כתפיו. אבל זה לא יעבוד: אדם לעולם לא קונה סדר מן המוכן, הוא תמיד יוצר אותו מחדש. וכך, מה שהמדען רצה לקצר, בסופו של דבר רק עיכב. מוטב היה לומד מן התהליך שהוא עצמו עבר, ומבין שמה שהיה נכון עבורו נכון גם עבור אחרים. הכאוס, הלא נודע, ההליכה לאיבוד, הם חומרי הגלם של החוכמה, וההשראה להתהוותה גם אצל הזולת.
המלכוד הבסיסי של ההוראה – הרצון לתרגם תהליך חי למסקנות-ידע מוכנות מראש – הוא חלק מטעות בסיסית שמפרשת את המאבק ליצור ידע חדש, כניסיון להיסגר במכלאות הידע הזה. זו טעות המגלמת את האשליה שאפשר לדעת באופן ממצה את העולם, ושלהכין את הילד לחיים זה לדאוג שיהיה ברשותו ידע ממצה זה. ובאמת, בכל רגע נתון, הידע תמיד יהיה אי קטן בתוך ים עצום מימדים ולא ידוע. אפשר אמנם להפנות את הגב לים ולהצטמצם לאי, אבל זה לא יעזור לילד "כשיצא לחייו האמיתיים". מה שהוא זקוק לו מאתנו המחנכים זה משהו אחר לגמרי – כלים לניווט בתוך הלא נודע. מה שיאפשר לו לא רק להיות צרכן פסיבי של ידע אלא סוכן אקטיבי המסוגל לפתוח קופסאות סגורות של ידע, לעשותו מחדש רלוונטי, ולהמציא ידע משלו.
ומכאן אפשר להבין את הכותרת "פדגוגיה של הלא נודע". אף על פי שהכותרת חדשה, זו אומנות מוכרת באנושות ויש הקוראים לה בפשטות – אומנות האמפיריקה (והמדע יכול להיכלל בה). זו לו אומנות הלמדה, אלא, בהסתמך על העיקרון ש"הדרך המשמעותית ביותר לעזור לילד להפוך למבוגר משמעותי, היא לאפשר לו לחיות את חיי בן השבע שלו באופן משמעותי", מרחב לחיות ולהתנסות בתוכו. משמע, הפדגוגיה של הלא נודע היא לא "הכנה", אלא פרקטיקה שיש לתרגל כהליכה הולכת ומשתכללת בתוך האמפיריקה.
דוגמא לכך אפשר לקחת מתחום הוראת המדעים: ובאופן יותר ספציפי בהבחנה בין הדגמות לניסויים. הניסוי הוא גולת הכותרת של התהליך המדעי – עיקרו הוא בהפניה של שאלה אל העולם, וביכולת לקרוא את התשובה שהוא מחזיר. אבל הנה, מה שקוראים לו "ניסויים", כשזה מגיע להוראת המדעים (ובדרך כלל מתבצע במעבדות בית הספר), הוא בדיוק הפוך מכך. במקום להיות תהליך פתוח קצוות, הוא תהליך סגור שבו התוצאה ידועה מראש, ומה שלכאורה הוא פנייה אל העולם, הוא בעצם הפניית גב אליו. המורה, וגם התלמיד, יודעים שהעיקר הוא להגיע "למסקנות הנכונות" כפי שהן מנוסחות כבר בספר הלימוד. אכן, לא ראוי לקרוא לזה "ניסוי" לכל היותר זו הדגמה של עיקרון. כל משחקי ה"כאילו" האלה רק מרחיקים מן המציאות. במקום זה היה אפשר להזמין את "המורה למדע" לבצע ניסויים אמיתיים עם תלמידיו, ניסויים שעל מנת שיהיו אותנטיים ידרשו ממנו לקחת חלק בתהליך של חקירת שאלה שהוא עצמו אינו יודע את התשובה עליה.
מה הם, אם כן, הכלים של הפדגוגיה של הלא נודע? מה יכול לעזור לאדם לנווט את דרכו בתוך הלא נודע? אני יכול לחשוב על מספר דברים: הכרות אישית עם הכאוס ועם תהליכי הליכה לאיבוד, נכונות לשהות בלא ידוע (אומץ וסבלנות), הקשבה לסדקים, יושר ללא פשרות, אהבה היש באשר הוא, הכרות עם תהליכי גילוי והתחברות, יכולת ונכונות להיכנס לתהליכים דיאלוגיים עם אחרים, בכלל זה מיומנויות תקשורת ופתרון סכסוכים, ניסוח השאלות בלי שהשאלה תברח מן הניסוח, הסכמה להיות לומד, נכונות ללכת לבד, הכרות של האדם עם הטיות אישיות המתנגדות למציאות, סקרנות, פתיחות – בקיצור כל מה שלא מטפחים בבתי הספר.
אחד הכלים המתודיים שיכולים לעזור לטפח איכויות אלה הוא ה"קהילה חוקרת". הוא נותן הזדמנות הן לילד והן למבוגר לתרגל מיומנויות אלה באופן מודע בתוך מסגרת תומכת, ואגב כך להפוך אותן לגישה עקרונית יותר במערכת היחסים ביניהם – שהיא, בסופו של דבר המקור העיקרי להשראה וללימוד של הילד.
