הנה קושי. הנטייה הראשונה היא להפנות אליו את הכישרון ההנדסי. זהו מנגנון רב עוצמה, המאפשר לתרגם את הקושי לבעיה, ולתפעל את הבעיה עד לפתרונה המנוסח. זה עובד נפלא על עניינים מוכרים, מוגדרים היטב, והנמצאים מחוץ לאדם – כמו למשל בניית גשר – אבל זה נעשה מורכב להפליא כשמבקשים להפעיל את המנגנון הזה על קשיי-חיים. אלה האחרונים, פעמים רבות אינם מוגדרים וקשה להפרידם מן האדם. למעשה, יש בסיס להניח שרוב הקשיים שלנו הם מן הסוג האחרון דווקא – קשיים שתרגומם לבעיות עשוי אמנם להניב פתרון, אבל פתרון שבמובן עמוק לא ייתן תשובה לקושי המקורי. אפילו עניין כמו בניית גשר, כשמשבצים אותו מחדש בתוך ההקשר האנושי שממנו הוא צמח, יסתבר כעניין הרבה יותר מורכב מאשר היבטיו הטכנולוגיים.
לנטייה הזו, לנסות לשלוט במציאות באמצעות ידע-מנתק, יש מחיר: פעמים רבות הפתרון שהיא יוצרת כאן, הוא בעיה חדשה שנוצרת שם. תופעה מוכרת זו אינה מקרית. המכאניות של ה"עושה", שמנתק את עצמו מן ה"מעשה", מבססת את התניות העבר שמתוכן הוא פועל, ואשר מלכתחילה היוו את הבסיס לקושי. כאשר משרד החינוך מכריז על מלחמה באלימות, הוא ניגש לטפל ב"בעיה" באמצעות אותן התניות שהן גם השורש של האלימות. גם אם באופן מקומי נפתרה בעיית אלימות כזו או אחרת, כלל האלימות במערכת רק גדל.
העניין הוא שאין זה פשוט כלל להבליג על יצר המהנדס. יש בו משהו משכנע, שמתקשה ללמוד מניסיון. כל פעם מחדש הוא יביא עמו תחושה שהפתרון נמצא בהישג יד, וזה רק עניין של עוד קצת מאמץ והבעיה תמוגר. (והאם לא נפתרו עניינים אחרים בעבר בדרך זו?). התמכרות זו מחמיצה שני דברים חשובים: א. שאנחנו חלק בלתי נפרד מן הקושי, ושלפיכך לא די שנפתור את זה שם – אנחנו חייבים בעצמנו לעבור שינוי, וזה לא דבר שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו. (בניסוח אחר: החיים הם לא בעיה שצריך לפתור, הם אתגר שצריך לחיות, וזה תפקידו של הקושי מלכתחילה – לא שניפטר ממנו, אלא שנגדל ממנו). ב. חיים זה התחדשות, והחדש הזה לא יכול לצמוח באופן מכאני מתוך התניות וידע-עבר – הוא מחייב התייצבות נוכחת, ומפגש עם הבלתי-ידוע.
אולי נרצה לנסות משהו מסוג אחר: במקום לנסות לפתור את הקושי, להפנות אליו את איבר הלמידה, ולהתמסר לתהליך הטרנספורמטיבי שזה מציע לנו. לתהליך כזה יש טעם שונה בתכלית מן הטעם של המעשה המהנדס. זהו מעשה הנעשה "ללא מאמץ", והוא צומח בקצב טבעי עם זרימת המציאות. על כן הוא גם לא יוצר צל, התנגדות או תגובה נגדית ("למשוך עלים, זה להיות אלים"). כאן לא נוצר ה"עושה" שמתנתק מן המציאות בעצם פעולתו המתאמצת, אלא העושה והפעולה אחד הם. מתוך מצב זה של ערנות גם נולדת אותה איכות פעולה שאינה כבולה על ידי ידע-עבר ועל ידי פרוטוקול מכאני, אלא היא נובעת מתוך ההבנה כסוג של ראייה ישירה. בשלב הזה, כמובן, גם יכול להתגייס המהנדס, אבל הוא משרת את הלומד, לא עוקף אותו.
וכבר אמרתי שלהפנות את איבר הלמידה אל דבר, פירושו א. להסכים לא לדעת, ב. להסכים להיות אישי, ג. להקשיב, ד. לדרוש, ה. להכיר בזכות הסירוב. כל אלה ביחד שזורים באותה הסכמה עקרונית הנותנת לפלא של החדש לקרות. הם מהווים חלק מהלך הרוח של החוקר, המסכים למסור את עצמו לידי הניסיון, והפתוח לקבל, בהשתאות וסקרנות, את מה שהמציאות מביאה עמה. להיכנס לתהליך כזה, זה כמו להמר על האמונה, לקפוץ אל תוך תהום הפליאה, לסמוך על היש, ולהשתלב במגמת ההתפתחות היוצרת של המציאות. זה מזמין לצאת מחוויית העולם ההישרדותית, המעניקה לנו את האשליה כאילו יש לנו שליטה במציאות.
על רקע זה אני רוצה לשאול: האם יש כלים, תובנות, עזרים, שיכולים לתמוך בתהליך הזה של "היות לומד"? האם יש דרך שבה אדם יכול לעזור לעצמו להתעורר? לכאורה יש כאן דבר והיפוכו – כל אמצעי מכאני תמיד יהיה תחליף, וידחה את המועד של ההתעוררות – אותה התייצבות של גוף ראשון האומר "הנני" ומתמסר לחדש שבא לקראתו. ובכל זאת, אני מתעקש לשאול: האם אדם לא רשאי לעזור לעצמו? האם אין חוכמה שהוא יכול לאסוף בחייו? דברים שהוא יכול לזכור כדי למצוא את דרכו, ולהימנע ממלכודות מיותרות? האם אין עזרים מכאניים שיכולים לעזור להימנע ממכאניות? האם אין ידע שיכול לשחרר מידע? זיכרון שיכול לעזור לשכוח? עבר שיאפשר עתיד חי? הבה נקרא לתובנות המאכלסות חוכמה כזו בשם "תובנות שקופות". האם יש דבר כזה במציאות?
יתכן שתובנות שקופות אלה הן מטא-תובנות, משמע, תובנות שמתייחסות לתובנות אחרות, ופועלות על הידע באופן כזה שהן הופכות אותו לידע משחרר. וכך שוב יש לשאול – האם קיימות תובנות שקופות? אם הן קיימות, אפשר שתהיינה בבחינת מזון לאיבר הלמידה (או איבר ההתעוררות). (וצריך להבדיל כאן בין תהליך למידה כזה או אחר, לעצם התעצמותו של "איבר הלמידה" שהוא, במילים אחרות ה"מי" שבמרכז). האם קיימות תובנות שקופות? האם יש לנו במה להאכיל את איבר הלמידה? איך ברצונכם להתמודד עם שאלה זו?
