ואם הייעוד שלנו הוא מה שנמצא במרכז, ואם סִבלנו נמצא ביחס ישר לשכחה, לבלבול, להבנה לא נכונה של זיקתנו אליו,
כי אז,
יש מקום להבין מחדש את האופן בו פועל העבר שלנו על ההווה שלנו.
בתפיסה המקובלת אלה הטראומות של ילדותנו בצד אירועי מפתח אחרים אשר עיצבו את מי שאנחנו, וממשיכים להקרין את כאבם דרך שכבות של הגנה וניכור עד לרגע הזה ממש. זו שרשרת האירועים שפגשה את חיינו – יהיו שיגידו מקרית יהיו שיגידו לא מקרית – אשר דחפה אותנו במורד הערוץ של אישיותנו המעוצבת, קבעה את דפוסי חשיבתנו ותגובתנו, ויצרה את גורלנו. עכשיו אנחנו כל זה – בני גורל, כלואים בעברנו.
אבל ברגע שאנחנו שמים את הייעוד במרכז כל זה משתנה. העבר שלנו, יותר משהוא האירועים שקרו לנו, ויותר משהוא הפרשנות שנתנו לאירועים, הוא נתיב הבחירות שעשינו מולם. אני לא מדבר על הבחירות המודעות בהכרח, אלא על אותה התייצבות פנימית, לבדית, שבה גומלת החלטה, ואין יודע מאין ולמה.
כמו למשל ההחלטה לא לסמוך יותר על אנשים.
אלה החלטות שנעשות בשפה הפנימית של הנפש, בחדרי חדרים, במרחבי ילדותנו הדוממים. לא משהו ששקלנו, ובחנו, וגיבשנו מסקנה, והחלטנו החלטה, אלא חלקיקי רגע זריזים, סדקי מפגש שבהם נעשה הדבר, התייצבנו והכרענו – יותר אני לא זקוק למוצץ, או לעולם לא אבגוד באימא, או כל דבר אחר.
ובחירה אחת הולידה בחירה אחרת, או יותר נכון: בחירה אחת ייצרה מציאות שהעמידה אותנו שוב בפני אותה בחירה, אותה חיזקנו בבחירה חוזרת, או אותה שינינו במהלך מהפכני של התגלות.
ההחלטות האלה שלנו, חלקן היו לצד החירות, ואחרות היו וויתור. וכך, במבט לאחור, אפשר לומר, שמה שאנו קוראים לו גורל הוא בעצם מחרוזת הרגעים בהם החלטנו לוותר על חירותנו. מסמן הוא לא את מה שבא מבחוץ, אלא את נתיב שכחת הייעוד.
* * *
ולפעמים כדי להגיע לריפוי, צריך ללכת כל הדרך עד אל הילד שבחר, להביא אליו מאור בגרותנו, ולבחור מחדש. זה הדבר שדוד בן יוסף קורא לו – אור יכול לפעול לאחור. (או בניסוח אחר – לעולם לא מאוחר לילדות מאושרת).
לא את ילדותנו אנחנו מתקנים כך, אלא בכל צומת וצומת לאורך עברנו אנחנו מגלים מחדש את האפשרויות שתמיד היו שם לצידנו, ועליהן וויתרנו במהלך התבגרותנו. לא את ילדותנו – את כנפיה אנחנו מרפאים.
נזכרים מחדש שהאדם הוא אינסוף.
לא במוגמר, בסופי ובידוע יימדד ייעודו, אלא רק בכך שלא יישכח את האינסוף שהנו.