מה אם כן נותר מן התקשורת המשחררת לאחר סיבובים רבים כל כך בהם אספה נפח של מושגים והבחנות והתרות וסגולות ומאמרים למכביר? מבקשת היא לחזור אל הפשטות, להיות מעשית במובן הזה, הגואל.
כי הנה אישה, הנמצאת היום מחדש בתקשורת קושרת. את זה היא כבר למדה לזהות, את התדר המיוחד שבזה, את האופן שזה מחלחל אל כל יומה. ובכל זאת אין היא יודעת מה עכשיו. איזה שריר להפעיל, איזו ראייה לברר, איזה לימוד לעשות, איזה זיכרון לזכור, איזה מעשה לחולל. היא מבינה את זה שהיא נמצאת עכשיו בעולם הישרדותי-הסתדרותי, עסוקה בניהול יחסים. מבינה שאין זו מהות המציאות אלא ויברציה שעולה מעצם סוג העיסוק שלה כמו גז העולה מבחישה של חומרים מסוימים. זה עוזר לה לא ללכת יותר מדי לאיבוד, אבל זה לא עוזר מספיק כדי לשנות את התדר האנרגטי בפועל. עדיין כשהיא רואה אותו, כשהיא פוגשת אותו, היא נסחפת למערבולת דאוגה, אחוזה, קשורה. די להזכיר את שמו, ולמעשה אפילו לא צריך, שמו הולך אתה גם בלי שאיש יזכיר, מעניק לימים אלה טעם של תקיעות.
ומה, מדוע שתרצה לעבור לסוג אחר של תקשורת? האם רק כדי שתרגיש נוח יותר עם עצמה? אבל הרי בזה העניין, העוצמה והחירות והעומק שמתגלים לה מחדש כשהיא מצליחה להשתחרר מההשטחה של התקשורת הקושרת, אינם רק איזו הצלחה פסיכולוגית, אלא חיבור מחדש את המציאות – עוצמה שהיא לא רק בשבילה, היא ריפוי של כלל המציאות. כך היא יכולה לברך את המציאות ולמלא את ייעודה.
* * *
האם לא די שתציל את עצמה?
מדוע היא צריכה ישר גם להציל את המציאות? האם אין זו מן דרך התחמקות כמו זו של הילדים המציירים ציור ונותנים אותו לחבר כי על מתנה אי אפשר להגיד שהיא לא יפה? האם אין זו דרך להקנות חשיבות לדבר על ידי העברתו לאחרים, כיוון שהיא לעצמה אינה ראויה, ואין ערך בהצלתה לבד? אולי יש גם מזה, אבל היא לא תרחיק לכת אם תמשיך בחשדות העצמיים הללו. היא הרי חלק מן המציאות ולהציל את עצמה זה להציל פיסה של המציאות, ואין חוצץ. אבל מעבר לזה: מי היא אם לא התנועה לקראת האחר? מי היא אם לא בשביל הזולת? זה לא עיסוק לשעות הפנאי, מעין בידור של נתינה שבו גם תוכל לגלות מחדש את ערכה. את שפת השקר הזו יש לזהות ולתת לה לנשור, ולגלות תחתיה שזו מהות האדם ולב ישותו: מכוון הוא אל המציאות וייעודו הוא כוחו בברכה. הוא תנועה, חיבור, התנחלות בממשות. הטוב שלו הוא הטוב שרוצה להיטיב. האהבה שלו היא האהבה שרוצה לאהוב.
הנה אם כן מחדש תכליתה של התקשורת המשחררת: לא פחות מאשר לרפא את המציאות, ואין חוצץ. היא רוצה לעבור אל המרחב הדיאלוגי אמוני לא רק כי הוא נעים יותר, אלא עצם הגדרתו של המרחב הזה היא ממילא גם הגדרת אי הנפרדות של ברכתה מברכת שאר העולם. זה לא פרויקט פסיכולוגי חדש, אלא: תיקון היחסים הוא תיקון המציאות. ומה טוב שיש כאן יחסים, ממשיים, מוחשיים, שהם הזדמנות לכך.
עכשיו, אחרי שעניין זה הובהר, אפשר לגשת למלאכת התיקון. תיקון: למלאכת הריפוי. כי התיקון מניח את הפעולה המכאנית הנעשית על חומר מת, ואילו הריפוי מניח סוג אחר של פעולה הפוגש חומר שיש לו חיים משל עצמו ותשוקת התהוות משל עצמו.
* * *
ובכן, איך מרפאים תקשורת קושרת?
קודם כל על ידי דבר זה עצמו שמכבדים את קיומה. לא סתם היא כאן. אומר הרב קוק שהרע שמח בכיליונו. שהרי בכיליונו הוא משרת את הטוב. אלא שהרע והטוב אחוזים זה בזה שורשיהם סבוכים והאדם חש מניעה בלבו לאבד את הרע כי הוא חש שהטוב המחובר אליו יכלה עמו. על כן יש מקום לעשות את עבודת הברורים, המפרידה בין הרע השמח בכיליונו לבין הטוב המבקש את קיומו. והתקשורת הקושרת לא סתם היא כאן. אולי באה לעזור בחיבור, אולי מוליכה אותם באף לאיזה משבר חדש, אולי באה לגרד קרומי-יחסים, אולי להעיר איזה עניין נושן שממתין ורוצה ריפוי.
יש אם כן לתת לה להיות ולקרוא בשמה. לא סתם לתת לה להיות, לכבד אותה. לכבד זה יותר מלהתבונן מנגד ולחכות שזה יעבור, לכבד זה לנקוט עמדה, לבטא זיקה, זה למסור לה דבר מה, ואגב כך גם לחמול על האנשים הנתונים בה. אכן – לחמול על עצמה.
* * *
גדול כוחה של התקשורת הקושרת בבידוד. ועם הבידוד נדמה לאדם שבעיותיו הן מעופשות מעיסוק עצמי מוגבר, נושם הוא את סרחון האשמה העצמית, הדחויה, שהיא קטנות נפש שלעולם לא תרצה לצאת ממחבואה המחניק, שהיא ירידה לצורך ירידה, ולא עוד. על זה צריך האדם לגלות מחדש את החמלה, המבינה את השקר שבדימוי הבדידות, ויקר לה כל ביטוי של מציאות, כל ציוץ של הוויה, כל הרגשה, תחושה, ואין חוצץ.
אכן, מכבדת היא את התקשורת הקושרת. המנגנון המכאני הזה הסוחף אותם במערבולת – אותה ואותו – הוא מציאות החוזרת ומציפה רבים וטובים. זה לא אישי. אכן, אם תצליח לזהות את הטבע המכאני שבזה, העל-אישי, היא תוכל גם להתיר קמעה קמעה את הזרועות החיות, האישיות, השייכות לה, אשר הסתבכו בתוך המנגנון המכאני.
* * *
אנא, לרפא את התקשורת זה לא רק פסיכולוגיה. זה לא רק לתקן דבר מה בעולם הרוח והנפש. לרפא את התקשורת זה להיות מעשי. להביא מזור מעשי, ולחדש את השורש המוסרי שבמערכת היחסים. כי זה טבעו של המעשה החי – נובע הוא משורש מוסרי. לרפא את התקשורת זה לחדש את זרימת האחריות והערבות ההדדית שבינה לבינו, זה לתת טעם חדש לקיומם ההדדי זה בשביל זה. טעם של יצירתיות הפורצת מתוך הבידוד – טעם של התנחלות בממשות.
וכך גם לגבי מושגי השקר והאמת. הם אינם מושגים תיאורטיים – תכונות של טענות – הם גוון של מעשה, מחוברים לטוב ולרע ולמעשה הברור ביניהם. האדם הוא בשביל העולם, והאמת שלו היא זרימת הטוב שלו.
* * *
אז הנה היא שוב, האישה, אחוזה בתקשורת קושרת, אבודה בטלטלה הזו שאינה שואלת אותה. וכיצד תוכל לרפא את הדבר הזה שנשלחה אל תוכו בדיוק למטרה זו?
שלא תאבד את האוריינטציה שלה אל המציאות – את הדבר הזה היא צריכה לחדש, שהרי כדי שאכן תוכל לשאת ברכה אל העולם, היא צריכה להיות נטועה בו. ועל כן אחריותה הוא למצוא מחדש את החיבור אל הממשות, את המעשיות שבו בא לידי ביטוי חיבור זה. תקשורת היא לא דבר תיאורטי, היא נדבך במערכת יחסים, בהדדיות, ב"בשביל" הדדי.
רגע רגע, אבל אם מדברים אנו על חידוש המעשה אז איזה מעשה אנו מציעים כאן לאישה? האם זה לא היה עניינה של התקשורת המשחררת מלכתחילה? להציע כלים מעשיים?
כאן אנו מגיעים אל ההתכוונות, שקשורה גם לתכלית הזו שהארנו כאן (לרפא את המציאות) וגם לעוד דיוקים שקשורים בתוך התקשורת. אבל העיקר הוא להבין את ההתכוונות לא כעניין של רוח, כזה שגם קודם למעשה, אלא כאיכות מסוימת של עשייה. וכך לא לאבד את האוריינטציה לממשות, גישוש ששב ומחפש את הקשר והחיבור הקונקרטי אל המציאות, שחוזר ומתכוון אל המציאות, אל ההלכה שבה, אל ההתייצבות שבה, על המעשיות שבה. כל עניינה של התקשורת המשחררת הוא לשוב ולכונן זיקה מעשית למציאות. לא להתבדל בתוך עולם הרוח, אלא לעשות פירות בממשות.
* * *
וכך, העיקר בדיוק הכוונה, בייחוד שבה, הוא בבשר של הפעולה – בבשר של השיחה או בבשר של מערכת היחסים. מזמינה אותנו התקשורת המשחררת להבין עד כמה התכוונות חשובה, אבל בו זמנית להבין שההתכוונות היא נדבך במעשה, היא לא קיימת לכשעצמה. היא גוון של תנועה, דיוק של פעולה, וויסות של ריקוד. להתכוונות יש ערך עצום, עד כדי לומר שבה נמצא כל ההבדל, אבל היא פועלת על הבשר, ואת הבשר לא צריך לשכוח.
אנא הגענו?
אכן, יש להציב את השאלה כראוי ואת התכלית שעולה ממנה – לרפא את התקשורת זה לרפא את הזיקה של האדם אל המציאות. כאשר התקשורת נלקחת אל מרחבי התקשורת הקושרת היא מאבדת את חיבורה אל המציאות, חוטאת היא, כתוצאה מכך, באי-פוריות, באי-יצירתיות. האדם לא יכול באופן כזה לזרוע את זרעי עוצמתו במציאות. לא יכול להשתתף בחידושה של המציאות.
ועדיין השאלה – אילו כלים מעשיים?
כיצד למשל משרתות אותה הסגולות השונות – ההשהיה, ההרגשה, ההפרדה, הבקשה והקבלה?
אכן העיקר הוא בתכלית המוסרית, והמוסר הוא הזרע הטמון בכל מעשה ומקור חוסנו ופעולתו.
ומלבד זאת עוד שאלה – הרי גילוי גדול המניף את התקשורת לכדי שחרור הוא הגילוי שהאחר איזו רוצה ברעתה, גם הוא נתון כקורבן בתקשורת הקושרת. רוצה הוא לאהוב אותה, אבל אינו יודע כיצד. זה לא גילוי תיאורטי, זו נקודת המסה הפותחת מחדש את ליבה לאמון. נקודת תפנית שבו היא חדלה לשרת את מעשה הבידוד ומתפנה מחדש לקבל. איך נקרא לזה?
* * *
ועניין גדול הוא לגאול את המעשיות מן התפיסה המהנדסת-מכאנית שלה.
רק זה כבר הוא משחרר.
ובעניין התקשורת המשחררת – יש כאן גם לימוד פרטי: אותם כלים של תקשורת משחררת לא יוכלו להיות כלים שאנו משתמשים בהם על עיוור, בהיעדר השורש המוסרי שלהם. לחדש את המעשה, זה לחדש את המוסריות הטמונה בלבו. וכך זה לחבר מחדש את התכלית של התקשורת המשחררת. בלי זה זה לא יעבוד. והבשר נושא את הכוונה. ויש עניין כמובן גם למצוא את הבשר שנושא ביתר דיוק את הכוונה. לשם כך למשל דובר על שיחה בת שעה וחצי –מרחב של זמן ומקום. אבל הבשר הוא לא רק השיחה בפועל, אלא מערכת היחסים ואורח החיים שלה. מה שנקרא ההלכה שלה – ההרגלים שלה וכן הלאה. אנו נדרשים להלכה כדי שתהיה חומר גלם בזיכוך הכוונה. אין זה המעשה עצמו שמשחרר את התקשורת אלא הוא משמש הזדמנות לכוונה להתדיק ואגב כך הוא מותך בה ונעשה אחד אתה ואז הוא יכול לפעול לשחרור.
וחלק מדיוק הכוונה הוא הבנת התכלית.
אבל כעת שוב לשאלה של בשר המעשה.
* * *