המאושר באדם

אנשים זה דבר מבלבל.

השהות בחברתם מושכת לכיוון של עבודה זרה.

גם אם אין שום כוונה רעה לאיש, והחברה נעימה ומעודדת, עדיין, הקולות השונים מתערבבים, ההקשבה מחלחלת את הגבול, האכפתיות, הרצון לגונן, הרגישויות שמתגלות, הדברים שנאמרים ואלה שלא, וכל שאר דקויות התקשורת – כל אלה מתמזגים ונוגעים אל תוך האדם, והוא מוצא את עצמו מעורבב בכל זה בלא יכולת להפריד מה שלו, מה של זולתו.

ועצם הערבוב, מושך אותו הלאה מעצמו.

זה ממלא את מחשבותיו, צובע את נוכחותו, משפיע עליו רגשות והרגשות. וממילא זה גם מפזר, מבדר, מפרק, מרחיק מן המשמעות שיכולה הייתה לצמוח מתוך מרכז של נוכחות. כעת הוא פרוש ומפוזר על פני המרחב, כמו שלולית שאיבדה את דרכה אל הים.

כל כמה שנעימה החברה, יש לה מחיר – האדם מאבד בהדרגה את היכולת להקשיב לאותנטיות של הקול האישי, ומאמץ בהדרגה את התודעה הקולקטיבית, עד ששוב אינו יודע להבחין ביניהם.

* * *

מתוך אובדן המרכז הזה נמשך האדם לקוטב של חיפוש אחר יתרון.

הוא מתחיל לגשש את דרכו להיות מיוחד, בדיוק מכיוון ששוב אינו חי את ייחודיותו.

והמיוחד מרעיש ומפזר.

במהלך הזה האנשים שהוא נמצא בחברתם נעשים לקהל, והוא מוצא עצמו מכור לרצון להשביע את דעתם, להיענות לרצונם ולשחק טוב בעיניהם. מה שהם חושבים עליו ומרגישים כלפיו, נעשה לנקודת המוצא של כל מה שהוא מרגיש, מתנהג וחושב. הוא מודע למבט תודעתם, וזה הופך להיות למרחב הממשי שבו הוא מתפקד. הוא אפילו לא שם לב שזה המצב, כל כך זה נעשה שגור עבורו, ומתערבב לו עם תפיסת עולמו ועם ה"מציאות".   

מכיוון שאיבד את העומק של הייחודיות, ואת הצלילות והשקט של היצירה הנובעת ממנה, הוא מנסה להשיג זאת בחזרה באמצעות יתרון – רוצה הוא להיות טוב בעיניהם, לא סתם טוב, הכי טוב, שאז אולי ידע סוף סוף מחדש מי הוא. רק שכמובן, כל מה שהוא ישיג ב"זהות" זו של "הכי טוב" יחתור כנגד עצמיות עמוקה יותר, פנימית יותר, מרכזית יותר. זה עשוי לשמש כתחליף מרגיע, אבל בו זמנית גם כזה הדוחה את רגע המפגש עם עצמו. וכך, יש לנוכחות ממושכת בחברת אנשים אחרים, נטייה לגרור את האדם אל עבודת ה"מיוחדות" כסוג של התמכרות שנעשית חזקה יותר ממנו.  

* * *

עבודה הזרה – אותה עבודה שאדם עושה כהתרחקות מעצמו וחיפוש אחר מיוחדות – היא, אם כן, מה    שקורה לאדם כאשר הקולות סביבו מרעישים במידה כזו, עד ששוב אינו שומע את הקריאה לעבודתו האישית. זה נעשה לו לשגרת חיים המפרנסת את יומו, ואשר אליה הוא מוצא את עצמו מגויס, אף על פי שמצד עצמו, אין לו שום עניין בכך – הוא רק חושב שכך מצפים ממנו, והוא לא שם לב שמדובר בסיפור של מישהו אחר – של ה"תודעה" שבה הוא חי. נדמה לו שזה הוא שמצפה מעצמו, אבל באמת זה לא קשור אליו. הוא עושה את זה רק כהשתדלות "להיות בסדר", ומתוך אמונה שכך "צריך", ו"כך ראוי", ו"כך מקובל". בהדרגה הוא מתחיל להאמין ש"הדבר הזה" הוא עיקר החיים ותכליתם. עליו לשקוד בכל כוחו להיות מישהו אחר – רעיון, מודל, דימוי, בסדר, ראוי – העיקר משהו שנמצא שם ולעולם לא כאן.

הוא מנסה להחזיק מעמד בתוך המרחב הציבורי על ידי "נוסחת-שם" כלשהי – סוג של כישוף עכו"ם שאמור למשוך אליו את חסדי האלילים. מנסה להחזיק מעמד על ידי צורה, שהתכלית והמהות והפנימיות אבדו ממנה.

אכן, אנשים נוטים לעשות את זה לאנשים אחרים. ההימצאות בחברתם, ואפילו אף אחד לא תובע שום דבר כזה, לא במוצהר ולא בלא מוצהר, עדיין לוקחת את האדם מעצמו, ומגייסת אותו לאותה עבודה זרה. גם כשאין קהל ממשי שמקיף אותו, עדיין הם איתו באופן כלשהו, ומושכים אותו לעבודה של ריחוק וזרות – שקידת נמלים על הדבר הלא נכון.

* * *

אבל האמת היא שזה לא האנשים האחרים שמבלבלים אותו ומושכים אותו לכיוון של עבודה זרה. הם אמנם נוטים לפזר ולהרעיש מעצם הריבוי שלהם המושך תשומת לב החוצה, אבל ישנו דבר אחד שהוא זה שבעיקר מוסר אותו לעבודה זרה – האחריות העודפת שהוא לוקח על זולתו. הוא כמובן לא מבחין בכך שזה מה שהוא עושה – אין זה פשוט להבחין בכך – אבל בבלבול הזה הופכת השהות בחברתם למשא מורכב.

לקחת אחריות עודפת זה לחיות בשביל מישהו אחר – תרתי משמע – גם לחיות עבור מישהו אחר שהוא הצופה שלפניו משחקים, וגם לחיות במקומו, לחוש אחריות על מה שהוא מרגיש ואוהב, ורוצה, וחושב, ולהיגרר לניסיון לעצב את כל זה, בלי יכולת לשים את הגבול המכבד הקובע – אלה חייו שלו, ואין זכות לאדם אחר לגזול אותם ממנו, אפילו לא במחשבתו.

כאשר אדם לוקח אחריות עודפת על זולתו, הוא לא רק חודר אל תוך מה שאסור לו לחדור אליו, הוא גם לא עושה את מה שהוא אמור לעשות – לדאוג לאושרו של האדם היחיד שהוא אכן מסוגל לדאוג לאושרו – לו עצמו. וכל דבר מעבר לזה, הוא כבר לוקח.

* * *

ומה היא אותה דאגה לאושר?

להיות אחד זה להיות אף אחד. זה לא להיות מיוחד – שאז אנחנו שוב מדברים על "אובייקט" בסיפורם של אחרים – זה להיות ייחודי, מי שקיומו אינו תלוי בשום קהל, אבל אשר מנגד יכול להתענג הרבה על שייכות לאנשים. להיות ייחודי זה לא להיות משהו, זה להיות חור – מקור של נביעה. לדבר הזה אין שֶם ואין שָם. ולעבודה המקרבת אליו אפשר לקרוא "עבודת הקרבה" או עבודת הנוכחות. זו לא עבודת צורה, שאז אנו מדברים על עיסוק יתר של אדם בעצמו (שהוא שוב סוג של עבודה זרה), אלא היכולת של האדם להצטמצם לעצמו, ולהיות, מבחינה זו יחיד. מצומצם ואינסופי בו זמנית. עניו.

זה דורש סוג של אומץ, סוג של התייצבות, כמעט הייתי אומר – סוג של מרד.

ואחר כך, ואולי מלכתחילה, זה מזמין פסיעה אל ה"לבד" הרדיקלי.

* * *

"לבד" נשמע אולי כמו מתכון לבדידות עצובה. אבל ה"לבד" הזה שאני מדבר עליו קשור באותה כניעה של אדם ששוב אינו לוקח אחריות עודפת על אנשים אחרים, ולפיכך מגלה שיש לו אכן את הכוח להיות מאושר – שזה טבעי לו, כשהוא חדל לנסות לעשות אחרים מאושרים, ואת עצמו דרך מבטם. הרבה מלכודות יש בדרך, והדבר מזמין עשייה ללא פשרות – לא לחרוג ממעגל האחריות.

אם יצליח לעשות את האדם האחד הזה מאושר – שזה קורה מעצמו ברגע שמוותרים על הקהל – אז ממילא אורו יקרין החוצה ויברך אחרים – וזה הכי הרבה שהוא יכול לעשות כדי להציל גם אותם. כל ניסיון אחר, הולך להטביע אותו יחד איתם. יש דבר אחד, אחריות אחת, ניקיון אחד, זיכוך אחד, שעל דיוקו עליו לשקוד – להיות הוא.

והאושר כבר כלול בפנים.   

* * *

רק אחר כך, אחרי הלבד, הוא יוכל לגלות "שימוש" אחר באנשים – לא כקהל שלו (קהל בו הוא נעשה תלוי), ולא כחומר גלם בדרמה שהוא מקיים מול קהל זה – אלא כנוכחות ממשית אשר מטעינה אותו ומברכת אותו ומפרה אותו. ואז יסתבר לו שאותם אנשים עצמם שלפני רגע משכו אותו לעבודה זרה, כעת, בנוכחותם, תומכים בעבודת ההתמסרות שלו, וממלאים אותו שמחה.

והדבר הזה תלוי כמובן באומץ הלב שלו להישאר אחד ויחיד גם בחברתם,

אבל זה קשור גם באיכותה של הקבוצה – ברוח המפעמת בה. והוא העניין המיוחד בקבוצה-דיאלוגית שמצליחה לייצר את האיכות המיוחדת הזו, העושה מקום לכל אחד במעגל בייחודיותו.

כששני הדברים הללו חוברים יחדיו – האיכות הדיאלוגית של הקבוצה, והאומץ שלו להיות לבד – אז השהות בחברת אנשים אחרים, דווקא מצד הפוטנציאל שלה לגרור לעבודה זרה, יכולה להיות תיקון גדול. והתיקון הזה הוא כפול, גם מצד זה שאנשים הם מאגר חיוניות שמטעין ומרפא, אבל גם מכיוון שבהיותם אנשים שבאופן "טבעי" נוטים לעודד לעבודה זרה, בנותנם דוגמא אחרת, הם מלמדים, ובמידה רבה סוכרים, את יצר ההתמכרות שיש לאדם כשהוא בא גם בקהלם של אנשים אחרים וקבוצות אחרות. משמע, לא רק שהוא קיבל מזון מזין, הוא קיבל את הכוח לחפש את המזון הזה גם במקומות שאינו מצוי לכאורה (או לפחות מעודד אותו לא להתמכר למזון תחליפי שמזיק לבריאותו). וזה תיקון גדול.  

* * *

ואחת הדרכים שאדם יכול לקבל את ברכתו מקבוצה כזו, היא על ידי זה שיתאמן בדיבור אחדותי.

ראו מה קורה:

הנה אדם שמתחיל לדבר בקבוצה. כולם מסתכלים עליו, וזהו מעמד שמייצג באופן ארכיטיפי בו זמנית את גדול סיוטיו ואת גדול תקוותיו. כאן הם הולכים לשפוט אותו, אבל כאן יש לו גם הזדמנות לצאת זכאי, ולקבל אישור מעצים, אולי האישור המוחלט והסופי שלו ייחל כל חייו. על שניהם הוא עומד לוותר בדיבור האחדותי שלו.

ובכן, הוא מתחיל לדבר, רוצה לומר את אשר על ליבו, פשוט, ישר ולעניין. אבל דיבורו, עם המילה הראשונה, מתחיל להתפצל, לעשות את חשבון הקהל, ולרצות לשכנע אותו בזכותו. הדיבור הזה נעשה דיבור שנוי או דיבור מפוצל. דיבור מצטדק, מתגונן, שבו זמנית לוקח אחריות על מה שהקהל חושב עליו, אבל מסיר אחריות ממה שהוא אומר, מעביר את כל הכוח אליהם. הוא חשב שדווקא יהיה לו קל לדבר, אבל איך שהוא מתחיל, הוא נעשה מודע עד כאב לכל העיניים הללו שצופות בו, ומתחילות לחשב אם הוא ראוי או לא ראוי לאהבה. והייאוש נוכח המשימה הזו של שליטה בכל כך הרבה מחשבות שהן לא שלו, גורם לו להרגיש שהוא עומד לקרוס. הוא היה רוצה שיחשבו עליו דברים טובים. הוא היה רוצה לזכות ביתרון הבעתו, אבל, בשלב זה הוא כבר לא מנסה להיות הכי, די שיצלח את כל זה בצורה מכובדת פחות או יותר. וכך, יוצא לו דיבור מפוצל. מה שהוא אומר, הוא מיד רוצה לתקן. הוא אומר את עצמו, אבל גם אומר את הקהל. אומר את עצמו אבל גם עושה מניפולציה, רוצה למכור דבר מה, לשכנע בצדקתו. הוא משתדל נורא להיות ישר, אבל מה שיוצא לו זה הדיבור המכורסם הזה, הפריך הזה, שרק הולך וקושר ואתו יותר ויותר אל הקהל. ובכן, הוא אוזר אומץ לב, וכנגד כל הכוחות הללו המושכים בו, הוא אוסף אליו מחדש את אחריותו, חדל להעביר את עוצמתו אליהם, ומתחיל לדבר מתוך האחד שהוא. 

דיבור אחדותי, הוא הסירוב הגמור לדיבור השנוי. זו ההתעוררות כנגד האוטומט של הדיבור המפוצל, וקפיצה אל התהום המוותרת כליל על צורך "ניהול-הקהל". האדם מוותר על האחיזה הסימביוטית בתוצאה. במובן מסוים הוא מוותר על השייכות מכל וכל, ולמעשה הוא מוותר על השייכות הסימביוטית. הוא מוסר את עצמו על קידוש השם, פועל בעוצמה כנגד ההתמכרות שלו, ועושה מעשה "התאבדותי", לא משנה מה יהיו תוצאותיו.

כשאנשים שונים חוברים יחדיו כשזו ההתכוונות שלהם – עבודת הייחוד שבאה לידי ביטוי גם בדיבור אחדותי – על זה נאמר "עדת קדושים".   

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *